אני חייב להיות הגון אתכם ולומר שלספר הזה היה מלכתחילה סיכוי נמוך לזכות באהדתי. הכותרת שלו "החיים בלונה פארק – אושר ומימוש עצמי במאה ה 21" (אייל דורון הוצאת כתר) עורר בי חשד. קודם כל, אני שונא לונה פארק, המון רעש והמתקנים מעוררים חשד שיתפרקו. חוץ מזה, החיים שלי הם לא לונה פארק. (וזה טוב, יגידו לעצמם הקוראים חדי העין), וחוץ מזה – חיותה תמיד אמרה לא לשים מספרים בתוך הטקסט. וגם על הכריכה מצויר הלוגו של "קשת", זאת מערוץ שתיים. ובכל זאת, החלטתי לנסות. שלחתי את דעותי הקדומות לטיול בגן החיות, ונטלתי אותו לידי.
התחלתי בגב הספר, שם כתוב כך, באין מכלים
במבט מקיף, המאגד שדות ידע שונים, חומק אייל דורון מקלישאות האושר המהיר ומציע מִתווה של ממש לחיים מלאים ומשמעותיים. מה אפשר ללמוד מהילרי קלינטון וממייסדי "גוגל", ולהבדיל – מליידי גאגא וממאמן הכדורגל ז'וזה מוריניו? איך יכולים הורים לגדל ילדים בלי לנבול בעצמם? מהי הדרך לשלב אהבה ותשוקה בכל מה שאנו עוסקים בו? איך מפתחים יצירתיות? בדיון מרתק ונגיש, הנשען על הוגים וחוקרים שהאמינו אמונה עזה באדם היחיד ובפוטנציאל שלו, מוליך דורון מהלך מלהיב שמתחיל בקריאה המהדהדת "כל אחד יכול" ומסתיים בגרסתה הראויה לימינו אנו: "כל אחד חייב".
ועוד התברר כי המחבר, ד"ר אייל דורון הוא
יוצר סדרות הטלוויזיה "איך להיות מאושר בשישה שיעורים?", וסדרות ההמשך על הצלחה ועל משפחה מאושרת בשישה שיעורים ("קשת", ערוץ 2). חוקר ומרצה מבוקש. במסגרת מחקרו בפוסט-דוקטורט, פיתח מודלים חדשניים לפיתוח יצירתיות ולהגברת מסוגלות וערך עצמי בקרב ילדים. כיום עובד עם עובדים ומנהלים בכירים על פיתוח חשיבה יצירתית ואושר ארגוני.
כאמור הספר קשור לסדרת תכניות טלויזיה שנקראה "אושר בששה שעורים". לא צפיתי בה, יש גבול. אבל קראתי את הספר עד הסוף, ואני יכול להגיד לכם באחריות שהקנקן מלמד על תוכנו, ואפשר לשפוט את הספר לפי העטיפה שלו. למרות נסיוני האמיץ להיפתח באומץ לקראת האושר שיגיעני נותרתי מתנגד לחלוטין לכמעט כל מה שכתוב בספר הזה. לזכותו של הספר אומר כי אמנם הסיכוי שאאבק עד טיפת דמי האחרונה למענו נמוך, אבל אני מוכרח לציין שהוא כתוב טוב ובאופן משכנע. היה הרבה יותר קל מבחינתי להתמודד עם שארמה וסדרת הספרים בהם הוא שוזר סיסמאות בחוט של קלישאות, פה צריך להתאמץ קצת יותר. בכל זאת מדובר בספר שיש לו עשרה עמודים של ביבליוגרפיה.
אפתח בתיזה המרכזית של הספר. לדברי המחבר האושר אינו רגע קצר ומזוקק של שמחה ועונג, כמו למשל לשמוע שמכבי תל אביב הפסידה בגמר עם הצפצוף של הבאזר, אלא משהו אחר. נכון, גם לקרוא לרשת של סופרים "אושר" נשמע מרחיק לכת, אבל בכל זאת דורון אומר לנו שגם אם כולם חושבים שזה הוא האושר, הוא משהו אחר. אגלה לכם את הסוף – האושר הוא חיים מלאי משמעות ומימוש עצמי חיים של יצירתיות אינסופית ומיצוי כל היכולות שלכם, כולל כאלה שלא ידעתם שיש לכם עד עכשיו. ואלה יש להניח יביאו לכם גם חיים של עושר וכבוד, וחילוץ עצמות גם.
כבר בפרק הפתיחה, כשהוא חמוש בקלישאות הוותיקות של "כפר גלובלי" וגם "וירטואלי" דורון מצהיר באין מכלים:
…הזמנים השתנו. משהו גדול ודרמטי קרה בשני העשורים האחרונים – העולם הצטמצם עוד יותר והפך לרחוב וירטואלי אחד ארוך ואין-סופי. חזון הכפר הגלובלי התממש במלוא עוצמתו. "והייתם כאלוהים", כתב פרום במקום אחר, ואכן כל אדם בורא כיום עולם שלם. זוהי הזכות והחובה שלנו , למצוא משמעות, לעצב את סיפור חיינו, לצאת אל עבר הלא-נודע ולעשות סדר בתוך התוהו ובוהו
דורון ממשיך ומבטיח לנו שהוא יתמקד בארבעה הוגים חשובים: אברהם מאסלו, קרל רוג'רס, אריך פרום וויקטור פרנקל שהם לשיטתו "נקודת החיבור השיטתית האחרונה" בין מה שהוא מכנה "הדיון ההיסטורי העמוק על נפש האדם" לבין מה שהוא רוצה שלא נחשוד בו כאחראי או שותף "השיח הקואוצ'רי הפשטני של ימינו". וכך דורון מנסה ללמד אותנו מהי תכלית אדם בעולם, דרך הטענה האושר אינו רגע אלא דרך חיים. נראה לי שהצגת הדברים כאושר היא משהו שבין ענווה שאינה במקומה לבין ניסיון להתחבר למשהו שכולם רוצים. כי לחפש את משמעות החיים, ולאמץ לך דרך בה תלך נשמע מחייב מדי, מטיפני וחמור סבר. אך כך או כך, זו הדרך ואי אתה בן חורין ליפטר ממנה.
אתחיל במה שכמעט מובן מאליו. מדובר בצרות של עשירים. מי שאין לו מה לאכול, רעיונות על מימוש עצמי אינם רלבנטיים לו כלל וכלל. כך שלא מדובר ב"כל אחד יכול" אלא רק במי שעבר את השלבים הראשונים והבסיסיים בפירמידה של מאסלו, לה מקצה דורון לא מעט דפים. דורון לא שם לב כמעט למרחק של התיאורים שלו מחייהם של רוב בני האדם. כך למשל הוא מספר על הורים משקיעים במיוחד ש "גרמו לכך שייפתח מסלול מיוחד לטריאתלון בווינגייט" ואחר כך "שברו חסכונות" כדי לשלוח את בנם חצי שנה אימונים באוסטרליה. לבן אחר הוא מספר בהתלהבות על ההורים המוצלחים, הם "במקום טיול בר מצווה, הם רכשו לו מחשב מקינטוש ופד ציור ממוחשב, ופתחו לו אתר אינטרנט משלו". (עמ' 107) וכך גם השקיעו בשאר ילדיהם. צריך הרבה כסף להתנהלות כזו, שלא לדבר על רשתות חברתיות שמאפשרות לך "לגרום" לדברים לקרות בווינגייט. בתחילת הפרק "אושר בעולם החדש" הוא מספר לנו על החלפתם של עובדים במכונות, אך מיד מספר לנו על שיחותיו עם הסטודנטים שלו כדי שלא נטעה ונחשוב ש"אנחנו" קוראי הספר שייכים לקבוצת האומללים שהוחלפו במכונות, לנו עוד יש תקווה שנקרא את הספר עד הסוף.
בסדר, תגידו. מה יש? אפשר לכתוב ספר לאלה היושבים בראש הפירמידה, להם בטח יהיה זמן לקרוא וכסף לקנות את הספר ולא יצטרכו לחכות שנה וחצי. קודם כל בגלל הכזב. רוב קוראי הספר לא יהיו לעולם במעמד שיש להם כסף לשלוח ילד לאוסטרליה לחצי שנה ללמוד טריאתלון שהוא בין סוגי הספורט היקרים במיוחד. ויש עוד סיבות. בדרך לעיון בהגות החשובה של הנ"ל, דורון מציג לנו מודלים לחיקוי של "מצליחני על". הדמויות שהוא מזכיר הן לידי גאגא סטיב ג'ובס ומייסדי גוגל. אז מילא הכזב, אבל אלה דמויות המופת ? עם כל הכבוד לליידי גאגא, בכל זאת, לא צריך להגזים. שלא לדבר על סטיב ג'ובס, האיש שעשה קריירה מופלאה המאופינת ביחס מחפיר עד חולני לעובדים והעתקת רעיונות של אחרים תוך שהוא מייחס אותם לעצמו? (את גוגל אני לא רוצה להשמיץ, הם קוראים את כל המיילים שלי – לא נעים). ההגדרה שלו ל"מצליחני על" היא אומללה. מדובר באנשים שהצליחו להרוויח הרבה מאד כסף ולהיות במרכז תשומת הלב. אבל האם באמת זה המודל שאליו צריך לשאוף ואין בלתו? מבחינתו ה"משמעות", שמייחסים אותה למאסלו, תמיד מלווה בהשתתפות אקטיבית והצלחה בשוק הקפיטליסטי. סתם לשבת בגינה הציבורית ולהקשיב לציפורים לא נחשב למימוש עצמי ראוי.
דורון מציג את המודל הישן, עוד מימי "כיצד תרכוש חברים והשפעה" של ספרי עצות לשיפור עצמי שמוסיפים לכל הבעיות שכבר יש לך, את ההאשמה שהוכל בגללך ואם רק תרצה ממש הכול יהיה אחרת. דורון מטיל את האחריות עלינו, ללא שום ביקורת על הסדר הכלכלי החברתי והשפעותיו על היכולת לממש את כל מה שהוא מטיף לו. כי אנחנו חייבים להיות מאושרים. לנוח רגע, לשמוח או להסתכל על הפרח בגני זה לא מספיק טוב לטעמו, ולא נוכל להחישב עצמנו מאושרים לרגע אם לא מימשנו את עצמנו האותנטי.
קצת מתסכל לכתוב את הביקורת הזו, ולא בגלל שאני מעריך שהיא תצליח אפילו פחות ממה שכתבתי על שארמה, אלא משום שדורון מכיר את הביקורות. הוא קרא את אווה אילוז, ונשאר בחיים. וכך הוא משלם קצת מס שפתיים ולא מתייחס אליהן ברצינות הנדרשת. כך למשל בפרק העוסק באושר במקומות עבודה הוא אומר לנו שהוא יודע שיש כאלה שחושדים בכך שמדובר במנגנון ניצול קפיטליסטי. אבל לא הוא, הוא בעצם בעדנו. כי החיים הם לונה פארק. לא כזה שעוצר באמצע ומפיל את הילדים שלכם, לא אחד שצריך לקנות כרטיס אליו בהמון כסף וכל משקה קל מחירו בזהב אלא לונה פארק מושלם. רק תרצו ואתם שם.
===
(הספר יעלה לכם 68 ש"ח – להשיג בחנויות הספרים המובחרות)
צודק.
נודניקים כל היועצים האלה. למי יש כוח בשבילם
ממליצה למחבר הביקורת, גלעד סרי לוי להחליף מקצוע. נראה לי שאתה שחוק בעבודתך , ומחפש את השלילי. דוגמאות של מצליחנים כמודל בכל התיאוריות של מצוינות, מימוש עצמי, מנהל עסקים ופסיכולוגיה חברתית מקובלת ומעוררת השראה. סולם הצרכים של מסלו שגם אותו אתה מבקר בציניות לא הובן כראוי על ידך. מסלו תמיד רלוונטי ומימוש עצמי ייתכן במצבים רבים. אם לא צפית בתכנית של דורון בטלויזיה מדוע מראש אתה פוסל אותן ? ואז אתה מתודה "בכנות " בפסאודו מודעות. הביקורת שלי על המבקר – קשה. לטעמי הספר מעמיק ומגלה זוויות ראיה מגוונות והתמודדות רצינית פסיכולוגית ופילוסופית לאותה מילה חמקמקה בשם אושר. ולשם מה אנו חיים פה אם לא להיטיב את חיינו מלבד כמובן לבקר בציניות חסרת ביסוס ספרים שאחרים כתבו ויצרו ?
תודה לך על הדברים.
נראה לי שיש לנו חילוקי דעות מהותיים. את אומרת "לשם מה אנו חיים פה אם לא להיטיב את חיינו?". וזה בדיוק המרכז של הביקורת שלי על הגישה שדורון מייצג. גם על הצגת העניין כמרכז, וגם מה הם השיפורים שצריך לעשות. אני לא רואה בסטיב ג'ובס מודל ראוי לחיקוי, וגם לא בלהיות עשיר מאד.
ולשיטתך, אם אני מוצא אושר ומשמעות ב"לבקר בציניות חסרת ביסוס ספרים שאחרים כתבו ויצרו" מה רע בכך?