כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ.
כך ניבא זכריה הנביא. הדמוגרף אליהו בן משה חושב גם הוא שזה מה שיקרה, ולא רק בירושלים. אבל הוא מוטרד מהעניין, מאד.
שאול אמסטרדמסקי פירסם ראיון איתו וכך מתחילה הכתבה
ככל הנראה לא הרגשתם, אבל ב־2010 החיים שלכם חצו את קו פרשת המים. מאז אותה שנה שיעור האנשים במדינת ישראל שנמצאים בגילאי העבודה – כלומר, בני 25 עד 64 – נמצא במגמת ירידה. מאותו רגע ישראל התחילה להזדקן במהירות, ובעתיד הנראה לעין המגמה הזאת לא עתידה להשתנות.
במקביל, בשני העשורים הקרובים עתיד מספר הזקנים (מעל גיל 65) להכפיל את עצמו. אחרי שני עשורים של קיפאון בשיעור הזקנים, שיעורם מכלל האוכלוסייה בשני העשורים הבאים יזנק מ־10% ל־14%. מדובר בגידול אדיר בפרק זמן קצר מאוד.
הנתונים המוצגים בכתבה מציגים מה יקרה בעוד עשרים שנה, כשהילדים שנולדו בעשר השנים האחרונות יגיעו לתורה ולחופה למעשים טובים, ומנבאת לנו קטסטרופה מקומית. העורך נתן לכתבה את הכותרת האופטימית "הכי טוב שיכול לקרות זה שלא יהיה הרבה יותר גרוע", או כמו שאומרת הבדיחה הישנה על המברק – "תתחילו לדאוג, מכתב בדרך".
ובכן, מה שאני אוהב אצל שאול אמסטרדמסקי היא היכולת שלו להנגיש לכלל הקוראים נושאים הנחשבים לידועים, כמעט מובנים מאליהם לקבוצה מצומצמת של חוקרים ומומחים ולא מוכרים כמעט לקהל הרחב. מה שאני קצת פחות אוהב בכתבות היא ההנחה הדטרמיניסטית, שמגמות נוכחיות מובילות בהכרח לקטסטרופה ואת חוסר הביקורתיות של אמסטרדמסקי מול המומחים, הנובעת אולי מכך שהוא לא יודע שאין פה חידוש מחקרי מדהים. אין בכך כדי להמעיט בחשיבות הפרויקט של אמסטרדמסקי, שגם זכה ובצדק לפרס סוקולוב בתחום העיתונות.
ולגופו של ענין, ישנם כמה עניינים הדורשים הבהרה שחסרה בכתבה. גם אם נתעלם מהטענה המשונה ש"פירמידת הגילים תתרסק" שזוכה בפרס המטאפורה המשונה לחודש אייר תשע"ד, יש פה לא מעט בעיות. גם אני למדתי דמוגרפיה בצעירותי, לא אצל בן משה, הוא עוד לא נחשב ל"דמוגרף הישראלי המוביל" אלא אצל מוריו. אני לא עוסק בנושא באופן יומיומי אבל חישבתי פעם תוחלות חיים, ולוחות תמותה. ודבר אחד בטוח אני יכול לספר לכם. דמוגרפיה כדיסציפלינה, היא עניין מתעתע, במיוחד לקורא הלא מיומן. לכאורה הכל שריר ובריר וקיים. מספרים, טבלאות וחישובים. מעטים יודעים מה מתוך החישובים הוא עובדה מוצקה, ומה הנחה סבירה פחות או יותר על העתיד.
תוחלת חיים למשל. כל השיח בנושא הזה מתעלם מהעובדה ש"תוחלת החיים" אינה נתון עובדתי, אלא הערכה מושכלת על בסיס נתונים קיימים בצירוף הערכות. הרי אי אפשר לדעת מה תוחלת החיים בפועל, (וזאת בהנחה שיש להם תוחלת בכלל) ולא רק של אדם יחיד אלא בכלל. אנחנו נוכל לדעת מה היתה תוחלת החיים שלנו ושל כל האנשים החיים היום, רק אחרי שכולם יסתלקו מהעולם, מי בקיצו ומי לא בקיצו. והנשארים אחרינו יוכלו לשבת ולחשב כמה טוב היה מזלו של מי שנולד בשנת תשכ"ה לעומת זאת שהמתין מעט עד תשל"ה. גם שיעורי ילודה הם כאלה. אפשר לדעת בוודאות מה כמה ילדים יש לאשה רק אחרי שתחדל מללדת, כי גם אם נוציא מהחשבון התערבויות של מלאכים באלוני ממרא, שיעורי הילודה בפועל ידועים רק לגבי נשים שגיל הפריון הביולוגי שלהן עבר. מעטים יודעים, שהשינוי בתוחלת החיים כמעט כולו שינוי בהנחות של הדמוגרפים, על מה שעתיד לקרות. חלקו בגלל הפער שלא ידעו לצפות של שינוי גיל הילודה בפועל. (ילדים ממשיכים היוולד בגיל אפס כמקובל, רק שאימהות בנות דורנו עושות זאת כשהן עצמן בגיל מבוגר יותר לעומת אמהותיהן, מה שמשנה את החישובים). בספו של דבר רוב הדברים שהדמוגרפים חוזים, עדין לא התרחשו. אמנם פירמידת הגילים אינה אלא תיאור של המצב הקיים, כל השיח על "התארכות תוחלת החיים" הוא דיון על שינוי בהערכותיהם של הדמוגרפים על מה שיקרה בעוד שלושים שנה. חשוב, אבל בפרופורציות.
בנוסף, הדמוגרפים, ויותר מזה מי שקורא את נתוניהם, שוכח שהטבלאות לא מלמדות על שינויים חברתיים, אלא על שינויים דמוגרפיים. יש להם קשר, אבל זה לא אותו דבר. אי אפשר לתלות את כל התמורות החברתיות רק בדמוגרפיה, ובכל מקרה לדמוגרפים אין שום כלים לחזות שינויים חברתיים בעקבות שינויים דמוגרפיים. האם כפי שבן משה טוען באירופה יהיה יותר טוב מאשר בישראל? אני סקפטי. האם שיעור התעסוקה במגזר החרדי יישאר כפי שהוא היום? מסופקני. ובכל מקרה, זוהי ספקולציה שקשורה לנתונים, אך לא נשענת עליהם באופן ישיר. אין שום דבר בהכשרתו של דמוגרף שיעזור לו לנבא תפניות חברתיות. הוא יכול להצביע על מגמות דמוגרפיות, ברמה כזו או אחרת של וודאות, לא בטוח שהוא יודע מה תהיה המשמעות שלהן, בטווח הקצר או הארוך. דמוגרפים נכשלו בהערכת משמעות השינויים במעמד האישה בחברה על עיתוי הילודה, ולא העריכו נכון את השינוי בקשר שבין דתיות למספר ילדים. אי אפשר להאשים אותם על זה, אבל בכל זאת, קצת ענווה יכולה להועיל.
אני לא אומר שצריך להתעלם מנתונים, ולא מציע לזרוק את כל התחזיות. קודם כל חשוב להבדיל ביניהם. מספר הילדים שלומדים בגן של העירייה הוא עובדה. מספר התלמידים שילמדו בעוד כמה שנים בכתה י"ב היא תחזית שקשורה קשר הדוק לעובדה הזו, אבל רק תחזית. אני לא חושב שאין כל ערך לתחזיות בכלל, לתחזיות דמוגרפיות בפרט. הן נותנות לנו כלים חשובים להבין היכן אנחנו נמצאים, ומה עשוי בסבירות כזו או אחרת לקרות. ובכל זאת, תחזיות הם עניין מסוכן צריך להתייחס אליהן בזהירות, ולזכור את התחזית על גללי הסוסים שיערמו ברחובות לונדון עד צוואר.
====
בשבת קראתי ספר מצוין. כתבה אותו פנינה מוצפי-האלר והוא נקרא "בקופסאות הבטון – נשים מזרחיות בפריפריה הישראלית". (הוצאת מאגנס) הספר הוא חלק מסדרת "אשכולות" של מאגנס בה יצאו לאור מספר ספרי אנתרופולוגיה ישראלית שכמה מהם אף סקרתי בבלוג.
אני מודה, שאחת הסיבות שהתמהמהתי בקריאת הספר היא החשש שלי שספר פמיניסטי שעוסק בשאלות של מגדר יהיה חצצי עד אימה, ויכלול יותר מרכאות מטקסט, ינכיח ויפרק ולא תמיד יש לך כוח לזה. ובכן, טעיתי. כלומר יש ספרים כאלה בשוק, אבל לא הספר הזה. "בקופסאות הבטון" הוא ספר שכתוב היטב, קריא ובהיר ונהיר, גם למי שאינו מורגל בקריאת ספרי עיון פמיניסטיים. מוצפי-האלר כותבת ברהיטות ומביאה את קולן של נשים מירוחם. היא מספרת לנו על אסטרטגיות שונות להתמודד עם הקשיים בעיר ירוחם, על מקומן של נשים בתוך המשפחה ובמסגרות העבודה. על הקשר הרב דורי, של דור שני ושלישי לעליה הגדולה. היא מתארת לנו את הערך שמוצאות נשים בתהליך ההתחזקות, וכיצד בניגוד למה שמקובל לחשוב, הוא משמש כמשאב חברתי תרבותי דווקא בשוק העבודה.
מוצפי-האלר מציגה את העולם כפי שהנשים שראיינה רואות אותו, כשהיא מודעת לקושי המובנה בייצוג המוצע על ידי חוקרת מבחוץ. אין בה יהירות והיא כותבת מתוך אמפתיה והערכה למורכבות החיים של הנשים הללו. מוצפי-האלר גם מצליחה להתמודד באומץ עם מיקומה שלה, כחוקרת שהגיעה בעצמה מעיר בפריפריה, אך לא נוטה להפוך את הספר לאוטו אתנוגרפיה המוקדשת לחיבוטי הלב של המחברת.
הספר הזה מומלץ לכל מי שמתעניין בנשים, במגדר, בקריאת ספרים מעניינים. במיוחד הוא מוצע לקובעי מדיניות כלכלית וחברתית ולאלה הנוטים להאשים את העניים במצבם
===
לפני שנה הייתי בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. נשלחתי לשם מטעם מקום העבודה, יש אצלנו מנהג כזה לשלוח נציג ביום הזיכרון לפקוד קברותיהם של מי שנפלו. הגעתי מוקדם, לא הכרתי את האיש ומשפחתו וחיכיתי. לידי סמוך לקברו של חייל שנפל במלחמת יום הכיפורים הייתה אישה, לא כל כך צעירה וגם לא זקנה.
שאלתי אותה מי הוא לך?
והיא אמרה – הוא היה אהובי הראשון. התחתנו שלשה חודשים לפני המלחמה. השנים חלפו, התחתנתי שוב ויש לי ילדים ומשפחה, אבל בכל שנה ביום הזיכרון אני חוזרת לכאן.
בקשר לכתבה של אמסטרדמסקי, היא מתעלמת באופן מוזר מהייחוד של ישראל, שבה הדמוגרפיה מתעצבת כתוצאה מהגירה לא פחות מאשר כתוצאה מלידות ופטירות. לפי הכתבה, הזדקנות האוכלוסייה בעשורים שלפנינו מוסברת כתוצאה של ביבי-בום שהיה בישראל לאחר מלחמת העולם השנייה (ולא למשל בדפוסי עלייה של שנות החמישים), ומבנה פירמידת הגילים כיום מוסבר כולו בשינויים בשיעורי הפריון בעבר (ולא למשל בהשלכות העלייה של שנות החמישים או העלייה מברה"מ לשעבר).