תודה רבה לך אדון יורגנסון

עוד מעט שבועות. ותכף מגיע שבוע הספר, שהוא בכלל שבועיים.  זה הזמן לספר לכם על ספרים חדשים, וגם כאלה שהם ישנים מספיק בשביל לקבלם בהנחה מופרזת כפי שהיה נהוג פעם במקומותינו. והיום אספר לכם על שני ספרים חדשים ומצחיקים שיצאו לאור לאחרונה. כתבו אותם יונס יונסון השוודי ופטר הוג מדנמרק, שתי ארצות אקזוטיות שעדיין לא נמצאות על מפת התרמילאי הישראלי. שניהם נותנים לנו תקווה לעתיד טוב יותר, או שמא רק תודעה כוזבת אופיום להמונים.

אפתח בספרו של פטר הוג. הספר נקרא "ילדיהם של שומרי הפילים"  (מאנגלית: צילה אלעזר, הוצאת כתר והוצאת עברית, תשע"ד) ממש כמו שב"דוור מצלצל פעמיים" אין שום דוור, גם אצל שומרי הפילים אין ממש פילים. כלומר לא כאלה אפורים עם חדק. הסיפור מוצג מנקודת מבטו של נער צעיר בן ארבע עשרה, שבנוסף לצרות הרגילות הכרוכות בלהיות בו ארבע עשרה קטן ורזה, הרי שהוריו נעלמו לפתע פתאום. ההורים, זאת יש לדעת, על אף חזותם המהוגנת ועיסוקיהם המכובדים ככומר מקומי ונגנית העוגב שלו לא בוחלים בנוכלויות פה ושם ובתעלולים מזוהמים המגבירים את הפופולאריות של הכנסייה המקומית. למאבקו הצודק להחזרת ההורים לחיק משפחתם האוהבת, מצטרפים אחיו התמהוני ששמו האנס ומתעניין בעיקר בכוכבים, ואחותו המופלאה טילטה, והכלב. אחרי ההורים הנעלמים רודפים נציגי החוק והסדר הטוב של העיירה, שלא יכולים להרשות לעצמם להחמיץ מהומה שכזו ובכך לתת לגיטימיציה לפגיעה בכל מה שמכובד קדוש וראוי. העלילה הולכת ומסתבכת והופכת להיות פרועה לחלוטין, משלבת טרוריסטים משונים ופצצות חכמות. ורומנטיקה. ועל המבצע המפואר והמרדף על פני כל ארץ מנצחת נערה אחת צעירה, כמעט ילדה, שיודעת הכול ומצליחה לנווט בכוח חכמתה וקסמה האישי את כל הדברים הבלתי סבירים בעליל הכלולים בספר זה ממש. שמאחר שמדובר בספר מתח המבקש גם להצחיק, לא אוכל לפרט כאן יותר מדי ולהסגיר פרטי עלילה משמעותיים, קבלו את דברתי שמדובר בהרפתקאות פרועות ככל שניתן לדמיין בספר שאמור להיות לכל המשפחה. אלא מה? בתוך הספר הזה ממש, שזורים הגיגים פסיכולוגיסטיים באין מכלים. הנער, שכמקובל אצל דמויות ספרותיות מסוגל למחשבה מעמיקה למדי, מספר לנו על אמת פנימית, והגשמה עצמית, ופילים שצריך לשמור עליהם כראוי מפני פגיעתם הרעה של שומרי הסדר החברתי  המתוארים פה באופן נלעג למדי.

הספר השני הוא "האנאלפביתית שידעה לספור" (משוודית: רות שפירא, הוצאת כתר) וכתב אותו יונסון שכתב את הספר שנקרא "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" (הזקן נעלם, לא יונסון), וזכה להצלחה רבה. (הספר וגם הזקן). במוקד העלילה נערה אנאלפביתית מהרוב השחור בדרום אפריקה, שנדרסת על ידי איש לבן. הספר מתחיל בדרום אפריקה של שנות האפרטהייד, ומשם בנסיבות הטעונות בירור דחוף מגיע לשבדיה בדואר דיפלומטי. לעלילה המשונה מצטרפים ציפי לבני, שלש אחיות סיניות, פצצת אטום,  אהוד אולמרט ואיש שלא קיים באמת, כלומר פעם אחת כן, פעמיים זה יותר מדי. וגם שני סוכני מוסד, מלך וראש ממשלה. וסבתא.

שני הספרים הללו מצחיקים כל אחד בדרכו,  לא באופן שמטלטל אתכם אל רצפת העץ השבדית שלכם, או גורם לכם לצאת מהחלון, אבל מצחיק ממש בקטעים מסוימים ומעלה חיוך ענוג בכל השאר. שניהם כתובים היטב ואם תפצחו בקריאתם אחרי סעודת החג, את עלולים לאחר לתיקון ליל שבועות. ושניהם מבוססים על עלילה מופרכת במיוחד, החורגת מסתם צירוף מקרים משעשע אל גבול הפנטסיה הבלתי סבירה בעליל על אף שהיא משוקעת בתוך אירועים היסטוריים וארצות קימות למדי. לא שזה רע כשלעצמו, ברגע שמאחסנים את אי האמון במרתף וצוללים לעולם הבדוי של הספרים. בשני הספרים אמירה על המצב האנושי, כולנו כחות קטנים שמופעלים על ידי מנגנוני ענק ממשטרים. בכפר הקטן במדינה ובעולם כולו. בשניהם נשים צעירות שבזכות יכולות יכולות אינטלקטואליות ורגשיות העולות בצורה קיצונית על המקובל מצליחות לתמרן את הכל לטובתן. האנאלפביתית מתמרנת בדרכה את כל העולם כדי להשיג את מה שכל בחורה מהוגנת רוצה – בחור טוב, דירה נאה ותפקיד בשירות הממלכתי.  טילטה אשת הפילים סוללת את דרכם של הוריה, יחד עם כולנו אל המימוש של היחיד בתוך העולם הפנימי.

וככה היחיד מצליח לגבור על החברה ועל העולם כולו, אם הוא רק חכם ושנון מספיק, או שבעצם כולם חוץ מאתנו אידיוטים כמו שנחמד לנו לחשוב ברגעים קשים. העולם מצחיק אז צוחקים, גם אם הוא לא באמת.