אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי

השבת נקרא בבית הכנסת את פרשת "משפטים." שאותה אני אוהב מנעורי. כל שנה חוזרים וקוראים את הפרשה, כבר שנים הרבה. ליחה לא נס וטעמה לא נמר.  ישנם הטוענים שחוקי פרשת משפטים לא נהגו בפועל מעולם, ואינם אלא הצהרה על מה ראוי. יכול להיות, הבה נדבר על מה ראוי לעשות. הפרשה עוסקת רבות בחוקים בענייני ממונות, אבל מה שעולה ממנה אינו רק החוקים המסדרים מה צריך לעשות, כמו למשל חוק המחייב לנסוע בצד ימין דווקא, ולעצור באור האדום ולא הירוק. יש כאן רעיון מרכזי על הסדר החברתי הראוי. קודם כל, פרשת משפטים אומרת שאין "זכות קניין" העומדת לאדם בפני עצמו, כזכות "טבעית" (תהא משמעות המונח אשר תהא), המנותקת מאחריות חברתית. גם ה"חירות" אינה חופש לצבור רכוש ולרבוץ על דינריך. האדם רשאי להחזיק בחפצים, לקנות ולמכור, ואם ינזקו לדרוש פיצוי מהמזיק. אך האדם אינו אלא מחזיק. האדמה וכל אשר עליה כפופים לבורא – כי לו כל הארץ.  הפסוק כביכול מתווכח עם המלווה ועם ההיגיון של המשכון כולו "כי היא כסותו לבדה.. במה ישכב"? מה אכפת לי, משיב המלווה. הוא אשם במצבו. ואיך אתה חושב שאפשר לקיים כלכלה? איפה היציבות הפיננסית? והקב"ה משיב לו נחרצות " וְהָיָה כִּי-יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי-חַנּוּן אָנִי". אני שומע צעקתם של אלה, היה אף אתה חַנּוּן .

ענייני הממונות כולם כפופים בראש ובראשונה לחוק עליון, שייסד הגבוה מכל גבוה. ולכן – גם אם נהיה מאלה הסבורים שהצטברות של מעשים אנוכיים לתועלת אישית תגרום איך שהוא בדרך נס לייצר תועלת כללית. נודה כי התורה לא מעלה על נס את האנוכיות ולא משבחת את רדיפת הממון. התורה מכירה בקניין הפרטי, אך בוודאי  לא באותו אופן שהתיאוריות הליברליות ובעקבותיהם תיאורטיקנים קפיטליסטיים רואים אותו, ובונים עליו תלי תלים של הלכות. ואומרת התורה הקובע אינו הכוח, או הסדר החברתי הנוהג, אלא עקרון הצדק העליון. לא תמיד אפשר להבין את העיקרון, ולא בקלות אפשר לגזור ממנו כללים למעשה.  אפשר להתווכח על הדרך הנכונה, ולחשוב מה יועיל ומה פחות. אפשר גם בחוסר נחת להכיר בנפילת הדורות ואפילו לתקן פרוזבול. אך תמיד יש לזכור, דע מאין באת ולפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון.