כלכליסט מפרסם מאמר על פועלו של אחד, אוהד סטריקובסקי שמו. הבחור הזה הוא יזם. וכך פותח המאמר ומתאר:
למתבונן מהצד, אוהד סטריקובסקי נראה כמו התגלמות החלום הישראלי המעודכן, לפחות בכל הקשור להצלחה חומרית. בחור בן 33, עם מראה מסותת של מנחה טלוויזיה, תספורת נכונה, לבוש ממותג, הורים עשירים ומקושרים שגידלו אותו בהרצליה פיתוח, עבר ביחידת מודיעין, תואר ראשון מהמרכז הבינתחומי בהרצליה, דירה משלו בצפון תל אביב ועסק ליבוא מזון בשם סופר פוד, שהוא מנהל ורשום כבעליו. גם תפאורת הראיון חלומית. אני פוגש את סטריקובסקי במתחם WeWork בהרצליה פיתוח ששייך ליזם אדם נוימן, בן גילו של סטריקובסקי, שמשכיר כאן חללים אופנתיים בסגנון ניו־יורקי בעיקר לסטארטאפיסטים שרוצים להרגיש שהם בניו יורק.
סהדי במרומים, אני לא יודע מה זה "תספורת נכונה", אבל בתור מי שגידל שפם עד גיל 25, ומגדל קרחת כבר מגיל 30 אני לא ממש נחשב סמכות בענייני שערות. הכתבה נחזית להיות אחת מכתבות רבות בהן משבחים הכותבים יזם פלוני ואלמוני על מפעלותיו. אלה שעשה, ואלה שהוא עוד זומם לעשות לתפארת השוק החפשי. הכתבה הזו ערמומית במקצת. ואת הכותרת "מהפכן שמנת", למרות שיתכן והייתי חושב עליה בעצמי באופן עצמוני, נתן העורך של כלכליסט ולא אני. ולכן, שווה להעיף בה מבט נוסף.
אוהד סטריקובסקי מספר על חייו כיזם. ולא, הוא לא טוען שהוא אחד שעשה הכול בעצמו בתבונתו ובעוז רוחו.
"עד שהעסק שלי הצליח לעמוד על הרגליים לקח חמש שנים. אני לא מכיר הרבה שיכולים להרשות לעצמם לעשות את זה. ההורים שלי עזרו לי לא רק עם ההון הראשוני, אלא גם עם המחיה לאורך הדרך. הם מימנו לי את החתונה, הם מימנו לי את הדירה. אני מהיחידים שבעיית הדיור פסחה עליהם כי עוזרים לי עם כסף מבחוץ. היום אני יושב בבניין הנחמד הזה בזכות מנהלות הבנק שלי חגית וענבל. והסיבה היחידה שהן נחמדות אליי היא שיש לי גב כלכלי. לא הייתי כאן אם לא היה לי גב כלכלי.
התיאור הזה קצת מערער את הסיפורים על השוק החופשי שמתגמל יזמים אמיצים שבנו את עצמם בעשר אצבעותיהם. ומראה שוב שההחלטה הכלכלית הכי טובה שאפשר לעשות היא להיוולד להורים עשירים. ואחר כך הוא ממשיך ומתלונן שהוא לא מצליח מספיק בגלל שהשוק נשלט בידי אנשים זקנים בגיל 55 ומעלה שלא נותנים לו להתחרות. ומתלונן על ההעדפות השגויות של הצרכן, והכשרות (שגם היא, מעבר להיותה העדפה אידיאולוגית מתורגמת להעדפה בקנית מוצרים), וכמובן הרגולציה האויבת שדורשת דברים משונים כמו תויות בעברית וכל מיני רעיונות משונים על זה שמשרד הבריאות צריך לאשר יבוא של מזון לארץ. או כמו שהוא מגדיר את זה "אני לא הבאתי עד היום גבינות, בשר ומוצרי אלכוהול בעיקר בגלל מכס, כשרות ורגולציה מפלצתית". את תלונותיו על הרגולציה הוא מתבל בקצת איומים שהמוצלחים והפרודוקטיבים שלא מצליחים למכור פרודוקטים ינטשו את הארץ.
בלי למצמץ הוא ממשיך משם להצעת הפתרון
מה שישנה את השוק הישראלי הוא המוח הפרודוקטיבי של הישראלי. וכדי שהוא יפרח כאן צריך לצמצם את התמיכה בהייטק ולתת גם ליזמים בתחומים אחרים. תעשיית המזון, למשל, מדממת מול ענקיות המזון העולמיות וזקוקה לעידוד ממשלתי.
המדינה, זאת עם הרגולציה, תעזור. ומה היא צריכה לעשות? לא, "חוק המזון" זה לא טוב. צריך לעשות משהו אחר
חוק המזון מנסה לטפל באמצע הבעיה, לא בעומק הבעיה שהיא הגברת כושר התחרות. צריכים לסייע לאנשים שיגרמו לשוק לפרוץ קדימה. כי אם אין עושי שוק, השוק נהיה סטטי ותקוע. אנשים כמוני רוצים להצמיח את השוק, לפתוח אותו, ונתקלים בחסמים ובתקנות בלתי אפשריים. לא מבינים שיש פה הרבה יותר סוחרים מאשר הייטקיסטים וצריך לסייע להם בהעסקת עובדים, במציאת מחסנים ללא ארנונה גבוהה, בעוד הרבה מקומות שאפשר לסייע ולא עושים את זה".
מה קורה פה? אם אתה מתנועת הליברלים החדשים והגעת עד פה אתה כבר בטח מכין תגובה שנונה על "אנשי קש" ושהסוציאליסטים שולטים בכל מקום ורק אנחנו מיעוט נרדף אך צודק, ואין אלוהים מבלי השוק ומארי רות'ברד הוא נביאו. לכל שאר האנשים והנשים, אומר כי הקפיטליזם של זמננו, זה המכונה "ניאו ליברלי" בפי מתנגדיו מדבר בשתי שפות בו זמנית, באופן מתעתע. מרכיב אחד הוא שיח השוק. דיבורים על היצע וביקוש ומונחים מעולם ה"מבוא לכלכלה", שנותנים לו מבט מדעי כביכול, ואובייקטיבי. כי חוקי השוק, כך אומרת התפיסה הן ממש כמו חוקי הטבע. אי אפשר להילחם בהם. אל זה נוספת אידיאולוגיה ליברלית (ומשם הכינוי "ניאו ליברלי") הטוענת שהשוק החופשי לא רק שהוא היעיל שבכל העולמות, הוא הפתרון המוסרי והצודק. ובנוסף, תפקיד הממשלה הוא לא להפריע לשוק לעבוד. לזוז הצידה ולתת לכחות השוק לפעול. כי כידוע, צירוף הרצונות האנוכיים של כולם, יביא שגשוג צמיחה ורווחה לאורך ימים.
אלא מה? החיים לא כל כך פשוטים, ולא הכל צודק וצריך לעשות משהו והאידיאולוגיה הגלויה מלווה ברבדים סמויים של דרישות אחרות, סותרות. בגילוי לב אומר סטריקובסקי שהוא לא יזם כזה מוצלח, ובלי אימא ואבא שהביאוהו עד הלום לא היה מצליח לעשות כלום. ובנימה קצת פחות מודעת לעצמה, הוא משלב את שיח השוק יחד עם דרישה בלתי מתפשרת מהממשלה לפעול בתוך השוק ולהסדיר אותו אחרת. ככה שגם הוא יוכל להצטרף. הדרישה, אם תבחנו אותה באופן מעט ביקורתי היא אבסורדית. הממשלה צריכה להתערב בשוק כדי שהוא יוכל להיות חפשי. ומילא אם היה מבקש לבטל את כל הרגולציות באשר הן שם, ולתת לשוק לפעול כחפצו. נכון, זה לא היה עוזר לו, אבל לפחות זו גישה עקבית. אבל סטריקובסקי מבקש שהממשלה תסייע לאנשים כמוהו, נגד אותם גברים בני 55 ומעלה שהצליחו לתפוס עמדות כלכליות טובות משלו.
אז מה אתה מציע? קובה? וונצואלה? הלאמת כל המפעלים?
לא. מה שאני מציע הוא להביט נכוחה אל המצב. אנחנו חיים במשטר כלכלי חברתי מעורב, שאינו סוציאליסטי "טהור" וגם לא קפיטליסטי באמת. הוא רק נחזה להיות "שוק חפשי" כי אין שוק חפשי ומעולם לא היה. המערכת הכלכלית שלנו משוקעת בתוך מדיניות ממשלתית, ואי אפשר ליצור "תחרות חפשית" בלי שהמדינה תתערב כדי לייצר אותה. ולכן הדיבורים על "שוק חפשי" אינם אלא מטאפורה או חזון לעתיד אוטופי שאין לו קיום ממשי. ומעוררים את השאלה מדוע מתן הטבות ליחידים או למגזרים כדי לשפר את יכולתם להתמודד עם הכלכלה זה רע ומעוות את השוק, ותמיכה ביזמים כדי שיוכלו להתחרות זה טוב. כך או כך, נראה לי שצריך להפטר מסיסמאות ולחשוב על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על צמצום התערבות ממשלתית ו"תנו לשוק לעבוד".