השבוע, במלאת שלשים שנה, התפרסם הפרוטוקול של ישיבת הממשלה בה החליטו על "תכנית הייצוב". תכנית זו, הוצגה כתגובה לאינפלציה החריפה עד מאד ששררה בישראל באותה תקופה וככלי הכרחי לפתרון הבעיות הכלכליות של ישראל.
רבים חושבים שהתכנית היתה הכרחית, והביאה את ישראל להישגים הכלכליים שלה עד היום הזה. כך או כך, בקרב חוקרי ההיסטוריה הכלכלית של ישראל ישנה הסכמה שזו הייתה נקודת ציון משמעותית בשינוי פני הכלכלה בישראל. אבל תכנית הייצוב היא רק אבן דרך, לא כל התהליך כולו. אתמול נכתב לא מעט על איכות הדיון הירודה ותהליך קבלת ההחלטות הבעייתי באישור התכנית, אך הדברים עמוקים הרבה יותר.
למעשה, כל הפרויקט של שינוי פני הכלכלה הישראלית לא נידון מעולם באופן ציבורי. רק נתניהו בשנת 2003 הפך אות למרכיב מרכזי בתפיסתו הכלכלית פוליטית והציג משנה סודרה. עד אז, צעדים מרחיקי לכת בוצעו בלי שבכלל הוצגו כעניינים חשובים ומהותיים. אלא כמה שברור ומובן מאליו שצריך לעשות.
אני מניח שבשלב הזה של הקריאה ישנם אנשים שיגידו "הנה עוד סוציאליסט שמחפש קונספירציות, וכותב מאמרים על כמה שרע, ומה הוא רוצה שיהיה פה קובה?" ובכל זאת, אמשיך ואומר שהשאלה האם מדינת ישראל הגיעה להישגים הכלכליים הטובים מאד בזכות התהליך הזה, או שמצבנו עגום וחמור היא שאלה אחת. הדיון בדרך שבה הדברים קרו הוא שאלה אחרת. נכון, לעתים יש השפעה לדעות הכותב על מה שהוא כותב. אני מקווה שבכל זאת עדיין אפשר להבחין בין תיאור המציאות לבין דעתך עליה.
ישנם כמה וכמה ספרים ומחקרים על הנושא. תמר בן יוסף כתבה את "ברוכים הבאים לשוק החופשי", אמיר בן פורת "כיצד נעשתה ישראל קפיטליסטית" של אמיר בן פורת, ולאחרונה "המקורות הלאומיים של כלכלת השוק" שכתב אריה קרמפף. אבל אם אתם חושדים במניעיהם של החוקרים, אתם יכולים לקרוא בעצמכם. התמיכה המרכזית לניתוח האירועים נמצאת בטקסטים גלויים, ורבים מהאנשים שהיו שותפים למהלך, עדיין כאן איתנו, כותבים ומספרים. ראו נא מה אמר, בשנת 2003 דוד קליין, שהיה נגיד בנק ישראל:
"פרספקטיבה של זמן מאפשר לזהות שני תהליכים אשר עברו על המשק: מחד, ממשלות ישראל אימצו תפישה איסטרטגית לגבי אופיו הרצוי של המשק הישראלי. שינוי זה לא בא בעקבות דו"ח של ועדה ציבורית אשר ישבה על המדוכה שבעה נקיים, לא נדון בממשלה בישיבה מיוחדת עם "מחליטים" בסיומה, לא הוכרז בכינוס חגיגי של הכנסת, אפילו לא נולד בהרצאה דרמטית בכנס קיסריה/הרצליה/שדרות/ת"א ולכן ולא זכה לכותרות באותיות של קידוש לבנה באמצעי התקשורת. למעשה קשה אפילו לציין את תאריך לידתה של התפישה מאחר ומרכיביה באו לעולם בתאריכים שונים על פני 30 השנה האחרונות, תחילה – בטפטוף, ואח"כ – ברצף"
קראו נא את ספרו של אהרון פוגל, האיש שהיה שם כשזה קרה. ויש עוד טקסטים מאמרים מאותה תקופה, מפי אלה שהיו שותפים למהלך, ולא מוצאים בו כל פסול.
אז נכון, היו לא מעט נושאים שעברו בלי דיון ציבורי. ומה זה חשוב בכלל לדבר על הנושא הזה, בוא נתמקד בעיקר. ובכן, אני מוצא ענין רב במה שנהוג לכנות בחוגים ידועים "סוציולוגיה של הכלכלה". אמת, ישנם האומרים שלכלכלה אין סוציולוגיה והיא בכלל כמו פיזיקה. זכותם, אני לא מסכים איתם. ולפחות נסכים שנושא זה ראוי לדיון לפחות כמו קבורת העניים בביזנטיון. שנית, ישנם אנשים הטוענים כי הכלכלה מתנהלת בצורה אבולוציונית. כאילו כחות טבע עיוורים מובילים את הכלכלה ומעצבים אותה, ומתעלמים ממעשיהם של אנשים, לפעמים מעטים שמנסים לפעול ויצור שינוי של ממש ומצליחים בכך. למרבה הצער, לפעמים אותם אנשים ממש מסווים את הפעילות לשינוי ומציגים אותה כתוצאה "טבעית", ולפעמים אומרים שהמצב הדרדר לקטסטרופה ולכן המעשים היו הכרחיים.
אני רואה שבשנים האחרונות, מתחיל להיות דיון ציבורי בסוגיות כלכליות. וישנם אנשים, מעטים אמנם, שמבקשים להפקיע את ההחלטות מהכלכלנים המקצועיים ולהעבירם לזירה הציבורית. העובדה שסוגיה מהותית כמו תכנית הייצוב לא נדונה בזירה הציבורית או הפוליטית, וענין משק הגז כן, זו תופעה מעניינת. ועוד אומר ולא אכחיש כי בעיני זו תופעה חיובית, מאחר שאני סבור שכלכלה אינה ענין לכלכלנים בלבד. ובנושאים מסוימים כדאי אפילו להרחיק אותם הרחק היטב מאזניהם של מקבלי ההחלטות.