השבת, כמו בכל שנה בתאריך הזה בערך נקרא את פרשת משפטים. והיום נדבר, ולא בפעם הראשונה, על ליברליזם כלכלי והדת היהודית. כידוע, ישנם במקומותינו אנשים הנוטים אחרי עקרונות קפיטליסטיים. הם סבורים שמוטב שכלל העניינים יסתדרו בעזרת השוק, והמדינה תצמצם פעילותה ותסתפק בהגדרת התנאים שיאפשרו לשוק לפעול. שביניהם הנוטים למה שקרא ג'ורג' סורוס "פונדמנטליזם של שוק" וטחו עיניהם מלראות את חסרונותיו, בעת שהם משבחים שוב ושוב את מעלותיו, תקלות אם ישנן נגרמות רק בעטיה של הממשלה ששולחת ידה לכיסי אזרחים מהוגנים ולא מאפשרת לשוק החפשי לפעול כפי שהוא יודע. יש בתוכם גם אנשי סדום. שליבם גס בסבל הזולת, אין להם בעולמם אלא רדיפת הממון ובה בעת הם סבורים שהתקיים בהם הפסוק "לי יאורי ואני עשיתיני" וכוחם ועוצם ידם עשה להם את החייל הזה. העניים אשמים בעונים, וכדאי שנרחיק אותם מעינינו שלא יפריעו לנו להנות מטובו של העולם הזה.
וישנם כאלה המכנים עצמם "ליברלים" (ונלחמים בחירוף נפש על הכינוי ועל כל מישהו אחר שרואה עצמו ליברל ואינו מסכים עם פרטי שיטתם לכל דקדוקיה). לטעמם, אין לך בן חורין אלא מי שעוסק ברכושו. והחרות כולה מתבטאת בחרות הכלכלית. ולדידם זו התורה על רגל אחת. מכאן הם גוזרים כמעט את כל הלכות העולם ומנהגיו.
אפשר להתווכח עם אנשים אלה, ואני אפילו נוטה לעשות זאת מזמן לזמן, כשעיתותי בידי ואיני טרוד במלאכתי בשירות הממשלה.
אקדים ואומר כי בעיני השאלה האם התורה היא סוציאליסטית או קפיטליסטית היא לא רלבנטית. התורה נכתבה בימים שרעיונות אלה עדיין לא הופיעו. נכון, חסידי הקפיטליזם היום נוהגים להציג את הקפיטליזם כ"מצב הטבעי" שתמיד היה, אבל זהו עיוות היסטורי. גם בימים של תחילת הסוציאליזם הציוני, מצאו ההוגים אחיזה בכתובים, לפעמים תוך קריאה סלקטיבית. כפי שהסוציאליזם בצורותיו המוכרות התחיל בנקודה מסוימת בזמן, כך גם הקפיטליזם. היו צורות מוקדמות של שני הרעיונות הללו, אבל כאידיאולוגיות וכפרקטיקות הן בוודאי חדשות ביחס לתורה. השאלה שיש טעם לדון בה היא מה הדרך בה עלינו לבחון את הרעיונות הללו, לנוכח המסר העולה מהתורה.
אבל היום, לכבוד פרשת משפטים אדבר על חבורה של אנשים, שבעיני הם שוטים גמורים. אלה הטוענים שהיהדות מקבלת את ערכי הקפיטליזם הליברלי – ליברטריאני. אני לא מתכוון לשאלה האם המדינה המודרנית אמורה להחליף את הקהילה או את משפט המלך. זו שאלה שיש לדון בה, אני מתכוון לרעיון הבסיסי, כפי שראיתי אותו מנוסח בטוב טעם באתר מסוים בצמוד לתמונתה של נרצחת בפיגוע "מהי החירות אם לא הזכות הבסיסית להיות אדון על גופך, על חייך. XXX יהי זכרך ברוך".
אִם-כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת-עַמִּי אֶת-הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא-תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא-תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ. כה אִם-חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד-בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כו כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי-יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי-חַנּוּן אָנִי.
המלווה המוטרד מהפגיעה האפשרית בקניינו , מקבל את התשובה הניצחת ומשמים כביכול רוכן אליו ועונה הפסוק"וְהָיָה כִּי-יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי-חַנּוּן אָנִי". אני שומע צעקתם של אלה, היה אף אתה חַנּוּן. כי יש דברים שיותר חשובים ממה שיקרה עם השמלה שלך וההלוואה שנתת בשוק החפשי של ההלוואות. אז אפשר להתווכח על הדרך הנכונה, ועל מס רווחי הון, ורגולציה על קוטג' , ואפילו לתקן פרוזבול. אך לא על חירות הפרט הכלכלי עומד העולם, אלא על דברו של הגבוה מכל גבוה שלו כל הארץ דע מאין באת ולפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון.