האדם איננו צרכן זהו עצם העניין

נגה ניר נאמן היא כתבת הצרכנות של ערוץ 10. בראיון איתה היא מספרת איך הגיעה להיות "כתבת צרכנות" ושוטחת את משנתה. בעיני זה ממש לא מוצא חן ואני אסביר.

נתחיל בציטוט מתוך הראיון

 

""פרשת 'רמדיה' הייתה אירוע מכונן מאוד מבחינתי, כי בעקבות הפרשה התחלתי לשאול את עצמי שאלות כמו מה קרה שם בחברה, איך התקבלה ההחלטה להוציא את הפורמולה בהרכב כזה, ועל מה חסכו עלינו. כשהציעו לי לעשות צרכנות, זה בא לי בזמן, כי הבנתי לאן אני רוצה לקחת את התחום הזה, שעד אז עסק בעיקר בהשקות ובתצוגות אופנה. כשאני מסתכלת על מה עברתי ומה עברו הצרכנים ב־13 השנים האחרונות, אני גאה מאוד להיות שותפה למהפכה הצרכנית הזאת, שחלק ממנה אני זוקפת לזכות הסיקור הנרחב מאוד בערוץ 10. אבל עוד לא סיימנו, יש עוד מה לעשות.

"יש עדיין המון תחומים אפלים ולא שקופים שמונעים תחרות, למשל, בתחום מזון התינוקות. זה תחום סגור, אפל, לא שקוף. אפשר להביא מוצרי תמ"ל זולים הרבה יותר, אבל ממשיכים למכור לנו ביוקר. רשתות השיווק מפסידות כסף על כל אריזה שהן מוכרות כדי למשוך קונים. היה עוזר אם המדינה הייתה מוותרת על המע"מ, אנחנו אחת המדינות היחידות בעולם שיש בה מע"מ על מזון בסיסי ותרופות. רק תחרות תשנה את התמונה, ורשתות השיווק הן היחידות שתורמות לתחרות, הודות למספר רב של שחקנים שנכנסו לשוק, ביניהם רשתות פרטיות כמו 'רמי לוי'. המהפכה כבר קרתה".

דני סנדרסון אומר בשירו המופלא "פה קבור הכלב"

אם אשתו לפעמים תופרת,
אל תאמר שהוא תפרן.
אבל אם בתו לעתים עוברת,
אל תקרא לו עבריין.

בתקופה האחרונה הפכה ה"צרכנות" להיות המרכז של הפעילות. בכמה וכמה מובנים. ראשית, אנשים קונים הרבה דברים. אבל מה שיותר חשוב, הצרכנות הפכה להיות אתר לפעילות פוליטית. וכשאני מדבר על פוליטית אני לא מתכוון בהכרח למפלגות, אלא לפעילות בתחומי החברה והכלכלה באופן כללי יותר. בשיח הציבורי מדברים על "צרכנות נבונה" ועל "מהפכה צרכנית".

ניר נאמן לא לבד כמובן. הדעה לפיה מה שחשוב לעשות הוא "מהפכה צרכנית" שתקרה באמצעות תחרות חופשית בעידוד המדינה, היא דעה רווחת. רמי לוי נקרא להדליק משואה בגלל זה. רולניק עשה מזה יופי של קריירה. בעיני זו בעיה של ממש.

אני, למשל, איש ובן זוג ואבא וסבא ועובד ואזרח ושכן עם דשא ירוק. אני פועל בתוך כל ההקשרים הללו. בתור סבא אני יושב על הרצפה ומשחק בקוביות, ובתור עובד אני יושב בישיבות וטוב, לא חשוב. וכן, פה ושם אני קונה דברים. שעועית למשל. כל אלה ממדים שונים בחיים, או תפקידים או זירות, איך שתרצו.  אני לא אוהב את הגישה ששמה את הצרכנות במוקד. מכמה סיבות.

נקודת המבט הצרכנית מאפשרת את זכות הדיבור רק לאנשים שיש להם כסף לקנות. מי שנמצא בתחתית הסולם הכלכלי, לאף אחד לא אכפת ממנו. אפילו חרם צרכני הוא לא יכול לעשות, כי הוא קונה רק את המעט שהוא חייב כדי לחיות. ולפעמים גם פחות מזה. משול כחרס הנשבר, ואין לו אפילו זכות לעמוד ולדבר.  וגם מי שממונו בידו, ראיית העולם מצמצמת את הכול לשוק שבו מוכרים וקונים, במכולת לחם וחלב, בחנות הטבע שעועית מנומרת ובבית הכנסת שירותי דת. ולא תהא כוהנת כפונדקית.

האדם כצרכן הוא ברייה עלובה למדי, הגישה הרווחת בפרסומות ובכלל  היא שאתה מה שאתה קונה, וכדי להיות מעודכן עליך לדעת מהם הבגדים הנכונים, המכוניות הנוצצות ביותר ולכבול את נשמתך לעשרות שנים של חובות רק כדי לקנות עוד דברים וחפצים שאין בהם כל חפץ. אבל גם אם אינך כזה, ומחפש באתרים סיניים רק גרביונים לבתך הקטנה, או נעלי תינוק שמעולם לא ננעלו, ראיית האדם בעיקר כצרכן מרדדת את מגוון התפקידים העניינים והאינטרסים של אדם לנושא אחד בלבד. יכולתו לקנות דברים "טובים" במחיר "תחרותי". החיים הם הרבה יותר משיטוט בקניון או גזירת קופונים מהעיתון כדי לקנות קופסת תירס בזול.

עניין נוסף הוא הניגוד בין הממדים הללו. כצרכן אני הייתי רוצה את הכול בזול ומהר. כתושב כדור הארץ לא הייתי רוצה שהמפעל יזהם את הנהר שממנו הכפר שלי שותה את המים ושאוכל גם לנשום אויר נקי מפעם לפעם. כסבא הייתי רוצה שהנכדים שלי יוכלו למצוא עבודה בשכר הוגן ולא רק לייצר מוצרים בזול בשכר רעב. "מהפכות צרכניות" אינן בהכרח "מהפכות חברתיות" אם אני יכול לקנות קפה בחמשה שקלים במקום בחמשה עשר, זה לא ממש ישנה את מצבי. בכל מקרה, אני מעדיף לשתות את הקפה בבית או במשרד (שחור עם סוכרזית, תודה), ותה ליד שיח המרווה בגינה. יש אנשים שאוהבים בתי קפה, וזה בסדר מבחינתי אבל אני לא צריך שסטודנטית תשאל אותי אם הכל בסדר בשביל לשוחח עם חברותי המלומדות. נכון, סטודנטית תוכל לקנות קפה בהפסקה בין כתיבה מדעית לשיעור אודיולוגיה יותר בזול, אבל עם כל הכבוד, גם גם לה יש עוד עניינים בחיים. היא למשל יכולה להיות טבעונית שמוחה נגד יבוא עגלים חיים מאוסטרליה או הקלות בגידול אפרוחים בגלל שלמרות הוזלות המחיר המובטחות, סבלם של בעלי החיים חשוב בעיניה פי כמה וכמה.

ואם לא די בכך, התפיסה לפיה האדם הוא צרכן משמרת עוולות בסדר החברתי הכלכלי בו אנחנו חיים. היא מעבירה את האחריות אל הצרכן שצריך לדאוג כל הזמן לאינטרסים שלו, ומסירה כל אחריות מהצד שמוכר. כי אם הצרכן היה מצביע ברגליים, ומכה בכיס הכול היה מסתדר. המוכר יכול להשתמש בכל תעלול שיש בספרי השיווק, ועוד כמה שאין, וזה בסדר וזכותו. הצרכן חייב להיות נבון ופיקח, שאם לא כן הוא אשם במצבו. וככה חברות תרופות יכולות להעלות מחירים לשמיים, כי הצרכן המסכן שלהם מנסה רק לחיות עוד חודש או חודשיים ולא פנוי ממש לחרם צרכנים על התרופה מצילת החיים שלו.

הצרכנות היא פעולה אנושית. האנושות אינה צרכנות. יש לתת לצרכנות את המקום הראוי לה, ולא יותר. הישועה לא תבוא משם, ומהפכה  צרכנית שסיסמתה  "אין לו לצרכן מה להפסיד אלא את מבצע ה1+1" לא תשחרר אף אחד.