אמילי עמרוסי עזבה את מקום מגוריה ועברה לעיר הגדולה. מבחינתה היה זה ענין חשוב עד מאד ומשמעותי, ואף חלקה דעותיה על מקום מושבה הקודם והחדש יחד עם הקוראים, והשמחה רבה. אחרי זמן מה בטור מיוחד ליום הכיפורים, השיחה דאגותיה כך:
באמצע החורף, כשהחלטנו לעבור דירה מההתנחלות, הלכה נפשי והתרוקנה. עד אז ידעתי מהי "האות שלי בספר התורה", מהו הייעוד, והתקדמתי אליו, מבצעת מה שאפשר. והנה אני עוזבת את ייעודי הוותיק בלי שידעתי מהו החדש, אם בכלל יהיה כזה…..
לכל אדם משימת חיים אחת, מיוחדת, שלשמה הגיע לעולם. 600 אלף נפש עמדו בהר סיני וקיבלו תורה שבה 600 אלף אותיות. לא לדעת מהי האות שלך הוא מתכון לעיניים אפורות. זוהי הלוגותרפיה של ויקטור פרנקל: אדם בעל משמעות מסוגל לעבור דרך קירות. לדעת את ייעודך בתוך הסבך הגדול זה לחיות.
ביום הכיפורים אנחנו מתוודים על חטאים. מהם חטאים? הרבנית ימימה מזרחי אומרת יפה שחטא הוא פספוס, החמצה; חטא מלשון החטאת מטרה. אתה חוטא כשהתדר שלך לא מכוונן נכון. כשאתה לא צועד בדרך ליעד שהוא שלך. כשהחיצים מחטיאים את העיגול המדויק.
הדעה שהיא מציגה כאן די רווחת בציבור. בעיני המאמץ למצוא את ""המקום המיוחד שלך" הוא נסיון לא מוצלח כל כך להטמיע בתוך רוח הניו אייג' את אשלית האינדיבידואליזם המודרנית. אנחנו דומים זה לזה הרבה יותר ממה שנוח לנו לחשוב, גם בעולמנו הפנימי (העשיר!!) שהוא במידה רבה תוצר של החברה והתרבות בה אנחנו חיים. לא אשפוט את עמרוסי אבל נראה לי, לפחות מנקודת מבטי על עצמי, יומרני לחשוב שאני כל כך מיוחד. רבי אומר במסכת אבות "רבי איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" ובעל התהלים שואל "מִי יַעֲלֶה בְהַר יְהוָה וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ." ואף אחד מהם לא מצפה למצוא את "התדר" היחודי האישי הספציפי. ולכן השאלה מה המקום שלי אני עצמי גלעד סרי לוי בעולם, איך לומר? לא ממש מעסיקה אותי. "העיקר שתהיה בן אדם" היתה סבתא אומרת. אני לא בטוח שאני יודע מה המשמעות של המטאפורה"התדר שלך מכוונן נכון", ומנסיוני בתחום הקליעה למטרה אני יודע שצריך גם לכוון טוב, אבל גם לדעת להפעיל את ההדק כמו שצריך, ורצוי מאד שזה יהיה למטרה הנכונה.
טרי איגלטון בספרו The Meaning of Life: A Very Short Introduction מודע לפוטנציאל הקומי של העיסוק בשאלת משמעות החיים, ומזכיר כמובן את חבורת מונטי פייתון , שלא לדבר על 42 של מדריך הטרמפיסט לגלקסיה. הוא גם יודע שצריך להיזהר מיומרות מפליגות בענין זה שקולמוסין רבים נשתברו עליו, וים של דיו נשפך. וגם ים של דם, האמת. גם הוא, כמוני, חושב שמשמעות החיים לא נמצאת מחוץ להם, והרעיון שכל אדם צריך למצוא לו משמעות משל עצמו, המוגדרת על בסיס אינדיבידואליזם צרוף, ומנותק מכל הקשר חברתי או תרבותי עלולה להיחשב רעיון משונה, שלא לומר מגונה. איגלטון אומר שמה שאנחנו צריכים הוא אהבה ואושר וזו בעצם הדרך הטובה ביותר להגשים את אישיותנו. הדוגמה שהוא נותן הוא להקת ג'אז מובחרת, שבה כל נגן פועל בעצמו מתוך הקשבה לחבריו ללהקה. איגלטון יודע היטב שג'אז אינו משמעות החיים, ממש כפי שחצי אשכולית אינה.
אני מאמין שיש חשיבות להקשר החברתי הכולל, למשפחה, למסורת. מצד שני אני חושב שהחיים מספיק קשים גם בלי שנצטרך כל הזמן לחפש את האושר. ובינתיים אני מוצא השראה לחיי במה שכתב קהלת שהיה מלך בירושלים ונתן את לבו לדרוש ולתור בחכמה אבל לי דמה שגם הוא לא ממש ידע את התשובה. קהלת מציע לנו את הרעיון של הכפפת עצמך לגבוה מכל גבוה. ואומר " סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם. יד כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע.
ולעומתו, במקום אחר הוא אומר
לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, וּשְׁתֵה בְלֶב-טוֹב יֵינֶךָ: כִּי כְבָר, רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת-מַעֲשֶׂיךָ. בְּכָל-עֵת, יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים; וְשֶׁמֶן, עַל-רֹאשְׁךָ אַל-יֶחְסָר. רְאֵה חַיִּים עִם-אִשָּׁה אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, כָּל-יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ: כִּי הוּא חֶלְקְךָ, בַּחַיִּים, וּבַעֲמָלְךָ, אֲשֶׁר-אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.
מזכיר לנו את החיים הקטנים, ימי הבלנו העלובים למראה ומציע לא ללכת בגדולות, כי הכל הבל. כולם מיוחדים באותה מידה, וכולם מתים בסוף. ומה שנשאר הוא לחגוג את השמחה הפעוטה על הלחם, והחיים עם האישה אשר אהבת, כי זה מה שיש וכאלה הם החיים.
[youtube https://www.youtube.com/watch?v=S7nArMTkgjY]