הנעליים של הנביא

שִׁמְעוּ זֹאת הַשֹּׁאֲפִים אֶבְיוֹן וְלַשְׁבִּית עֲנִיֵּי אָרֶץ,
לֵאמֹר מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר, וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה בָּר
לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה
לִקְנוֹת בַּכֶּסֶף דַּלִּים וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם וּמַפַּל בַּר נַשְׁבִּיר.
נִשְׁבַּע ה' בִּגְאוֹן יַעֲקֹב אִם אֶשְׁכַּח לָנֶצַח כָּל מַעֲשֵׂיהֶם
הַעַל זֹאת לֹא תִרְגַּז הָאָרֶץ וְאָבַל כָּל יוֹשֵׁב בָּהּ
וְעָלְתָה כָאֹר כֻּלָּהּ וְנִגְרְשָׁה וְנִשְׁקְעָה כִּיאוֹר מִצְרָיִם.
(עמוס ז, ד–ח)

 

נעלייםאחד הקטעים המצוטטים ביותר בספרו של אדם סמית "עושר העמים" אומר כך: "אין אנו מצפים לחסדם של הקצב, מבשל השכר או האופה. דאגתם לעצמם היא המקנה לנו את סעודותינו. איננו פונים לרגשות אנוש שבהם, אלא לאהבת עצמם, ולעולם אין אנו דנים עמם בצרכינו שלנו, אלא בטובות ההנאה שלהם." (עמ' 102, תרגום עיטם וענבל)
סמית אמר שצירוף של דאגות של יחידים לעצמם יכול להביא רווחה לאדם הפשוט. סמית לא היה מנותק מהמציאות של זמנו; הוא חשד במניעיהם של התעשיינים הגדולים וידע שככל שיניחו להם, הם יעדיפו שלא לפעול במסגרת "שוק חופשי" אלא להתכנס ביניהם לבין עצמם ולהחליט מה יועיל להם. שלא בטובתו, סמית נתפס כמי שהעלה על נס את האנוכיות חסרת הבושה, המנוכרת. את רדיפת הבצע בכל מחיר, ללא התחשבות בתוצאות. בין הרואים עצמם כממשיכי דרכו של סמית, ישנם אפילו כאלה הרואים ברדיפת בצע דוגמה לביטוי אצילי של שאיפת החירות הראויה לכל אדם. לדידם, המצב הנואש אליו נדחקים העניים אף הוא תוצאה של בחירתם ואל לו לאיש להתערב.
הנביא עמוס מתאר את הסוחרים המחכים לצאת השבת ושואלים מתי יוכלו לפתוח שוב את עסקיהם, כדי שיוכלו לרמות במידות ובמשקלות למכור סחורה פגומה ואף לסחור בעניים עצמם: "לִקְנוֹת בַּכֶּסֶף דַּלִּים, וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם". בזעם נבואי הוא מבטיח כעס אלוהי נצחי ואומר: "הַעַל זֹאת לֹא תִרְגַּז הָאָרֶץ, וְאָבַל כָּל יוֹשֵׁב בָּהּ?!".
הנביא עמוס, איש המאה השמינית לפני הספירה, לא הכיר את אדם סמית וגם על קהלת לא שמע. תמים שכמותו, לא הכיר את החוכמה המספרת שהעניים בוחרים לקנות את הסחורה הפגומה, ואין דבר שישמח אותם יותר מלהימכר בעבור נעליים.

 

929
(בתמונה "זוג נעליים", וינסנט ואן גוך (1886). מוזיאון ואן גוך, אמסטרדם)