בחוף הים של תל אביב יפו ישנו קטע בו החוף צמוד לעורק תחבורה משמעותי. מרחק של מטרים בודדים. השבוע נזדמנתי לשם לרגל ענייני, טיילתי בטיילת וישבתי לנוח על ספסל בטון בדיוק בתווך. בגבול שבין החול ובין הכביש העמוס מכוניות. על החוף אנשים ונשים לעורם מעט מאד סנטימטרים של טקסטיל, אחרים מהם משחקים ורבים פשוט שוכבים על הארץ ובוהים אל השמים. או אל החול. ואין פוצה ומצפצף. זה בסדר ומובן מאליו שאתה יכול להתפשט כמעט לגמרי ולא לעשות כלום. עשרה מטרים מערבה זה כבר ממש לא זה. עשרים שלושים, ובכלל יביטו בך באופן משונה, אם לא למטה מזה. ממש כמו שיקרה לך אם תגיע מהמשרד בחליפה ותשב על כסא לא נוח ליד הים.
אין בזה שום חדש כמובן, זה קורה בכל קיץ. אבל אני חשבתי על עוצמתה של ההבנייה החברתית. איך המובן מאליו ממשיך ומתוחזק. ככה אנשים מתנהגים. תשתוק ותמשיך לשחות.