נתחיל מההתחלה. סיפור היזמים היחידים הוא סיפור כוזב, שמתחזק את האשליה ויוצר את ההצדקות למצב הקיים, כאילו הוא הכרחי וגם ראוי.
ראשית, פועלו של כל אחד מהם נבנה על תשתיות מדינתיות, כבישים, משטרה, חקיקה והרבה השקעות של המדינה באנשים. העובדים בארגוני הענק האלה למדו באוניברסיטאות במימון (מלא או חלקי) של המדינה לא במקרה אין "עמק הסיליקון" בסומליה. חלק ניכר מההמצאות שנהוג לייחס ל"אנשי החזון" הללו הם שיפורים ושכלולים של המצאות שנוצרו במוסדות ציבוריים, ומדינתיים. בישראל למשל בולטת התופעה של יחידת 8200 שמאפשרת חממה לרעיונות, ואת השקעות המדען הראשי (היום "הרשות לחדשנות") בקרנות ומיזמים שבהם המדינה מעניקה כסף או ערבויות ונוטלת על עצמה סיכונים בפיתוח.
ולכן הטענה שהמדינה לא צריכה להתערב ורק לתת ליזמים לפעול היא דבר הבל מוחלט. אין לה שום קשר למציאות חוץ מבדמיונם של אנשים.
ולא דיברנו על כך שהימצאותם על עשירים באופן כה קיצוני נשענת גם על התחמקות שיטתית ממס. ובהרבה מאד מקרים הקמת תעשיות דורסניות שחונקות התפתחות של מתחרים. אמזון, למשל, קונה כל מה שזז. פוגעת בתעשייה ובמסחר בכל ארצות הברית, וידועה בניצול השיטתי של העובדים שלה.
הכזב המרכזי בסיפור הוא ההצגה כאילו אי אפשר אחרת. כאילו אם אותם מיליארדרים היו מרוויחים חצי, הם לא היו פועלים. כאילו אם היו משלמים מסים כראוי ומחזירים לקהילה את מה שמגיע לה לא היו יכולים לפתח את הכל. ולא, פילנתרופיה היא לא תירוץ. הקהילה צריכה לקבוע באמצעות המוסדות שלה כיצד לנתב את כספי המסים המגיעים בזכות, ולא כחסד.
למעשה המיליארדרים צריכים את החסידים השוטים יותר ממה שאנחנו כחברה צריכים אותם.