היום היתה אצלנו חברה ותיקה, אכלנו כמה דברים, שתינו כמה דברים ודיברנו על החיים ומה שנהיה מהם. ממש כמו שעושים עם חברים שאתה מכיר כבר עשרות שנים.
ואז היא שאלה – ג' אתה מאושר?
אמרתי שלא, כי אני לא מבין ומקבל את הקונספט של "אושר" והרדיפה אחריו. הוספתי שאני חושב שאין הרבה דברים מדכאים כמו דיבורים על "אושר". כאילו שאין לי מספיק דברים לדאוג עליהם שעכשיו אני חייב להיות גם מאושר. ואת זה אני אעשה בעצמי, לתוך עצמי וכמובן לא אתפשר על שום דבר בדרך אל האושר.
פעם בשביל להיות גבר מכובד במשפחה ובקהילה היה מספיק שתהיה לך משרה קבועה, ושתגיע ישר הביתה בלי "להתעכב במשרד". כשהגעת לגיל ששים בערך כבר יכולת לשבת במרפסת בגופיה עם אבטיח וגרעינים ולצפות שיביאו לך כוס סודה. (הרבה קרח וטיפה לימון, כמו שאני אוהב).
פתאום עכשיו זה לא מספיק. כלומר באמת. כל מקום שאני הולך מישהו אומר לי שאני צריך להיות יותר רזה, לעבוד על הסגנון האישי כדי למתג את עצמי, להגיע למיצוי של כל היכולות שלי, וכמובן לשלם את כל החשבונות בזמן. ועוד להיות מאושר תוך כדי.
זה ממש מעייף כל הדרישות האלה. עזבו אתכם מ"אושר". תנו לרטון בשקט. כי אין כמו עגמומיות הגונה של בקר, עצבות של ערב ודכדוך של מוצאי שבת.
אינני יודע אם אתה מאושר, אבל אתה טרחן, וזה בסדר – מסימני הגיל.
גם אני קצת כזה, ולכן אני טורח להגיב.
לעצם העניין: השאלה אינה אם אתה באיזו אורגזמה תמידית, אלא משהו יותר נינוח – אתה קם לעבודה ונעשה מדוכא? אתה מרגיש חרא כי המכונית שלך קצת ישנה? אתה מוטרד ממה שיהיה? עודף המשקל מתסכל אותך? אתה חולם על כך שתתעשר לפתע ותוכל לקנות את כל מה שתמיד חשקת בו?
אם ענית בשלילה על כל השאלות – אז כנראה שאתה מאושר, למרות שאתה יכול לקרוא לזה אחרת, זה בסדר!
אם ענית על כמה שאלות בחיוב, אבל בגלל שקלטת לאן אני חותר אתה מעמיד פנים שענית בשלילה – כנראה ששמעת בקולו של אותו מישהו שיעץ לך לעבוד על הסגנון האישי.
אותי קנית לגמרי.
בכלל, אני טוען שאושר ועושר אלה מלים חופפות בעברית. מסלאו טוען שע"מ להיות מאושר – מימוש עצמי, מבחינתו – כל צרכיך חייבים להתמלא. בשביל זה צריך כסף.
אני אוהב את השמחה.
אני אוהב שלא שופטים אותי על סמך השגיי
גם אני – תן לרטון בשקט ולהתגרד כמו כלב זקן בפינה.