ערב- השעה 21:00 . גמרתי ללמוד "דפוסי חשיבה בחברות שבטיות" ועכשיו אני נוסע באוטובוס קו 160 לקרית ארבע . עליתי לאוטובוס בתחנה הראשונה. קירות האוטובוס ממוגנים בפני ירי והחלונות כפולים. על החלון הקדמי רשת מתכת. הנוסעים עולים. רובם דתיים , הגברים עטויי זקן והנשים בשמלות ארוכות וחובשות מטפחות לשערן. הרבה שפות עברית אנגלית רוסית צרפתית. אני מסיק שהנוסעים קבועים מאחר וכמעט כולם משלמים בכרטיסיה. ניכר בנוסעים שהם מכירים זה את זה ואת הנהג. האוטובוס מתמלא. אני מדי פעם מסתובב לאחור ומביט על הנוסעים.
מכשיר הקשר של הנהג מצווח "יריות בגילה – כביש המנהרות סגור ” . כך הנסיעה תהיה ארוכה ואוכל לצפות יותר. ההמולה באוטובוס שוככת כשאנחנו יוצאים מירושלים ונוסעים למרגלות בית ג'אלא.
הנהג מכבה את האורות הלבנים והאוטובוס מואר באור כחול עמום. משתרר שקט. שני הנוסעים במושב שלפני משוחחים בקול שקט ברוסית. אנחנו נוסעים במהירות .עברנו את בית ג'אלא כשברקע נשמעים קולות ירי . בטהובן מנגן בסלולארי של הנוסע שמאחורי. הוא מתווכח בקול מהוסה ברוסית.
ג'יפ של מג"ב עומד באמצע הכביש. הכחול המהבהב מכאיב לעיניים. מסתבר שהכביש חסום מאחר ויש חפץ החשוד כמטען. המולה באוטובוס. הרב לווינגר מתעורר ושואל היכן אנחנו. כמה מהנוסעים יורדים מהאוטובוס לשוחח עם המג"בניק. שני נוסעים מעשנים. אחד מתפלל ערבית. קצין מג"ב מגיע ומבקש שנכנס לאוטובוס ונכבה את כל האורות. אמבולנס מיבב חולף על פנינו בכיוון ירושלים. נוסע אומר לרעהו – חבל , היינו מגיעים דקה לפני הג'יפ והיינו עוברים. ואולי המטען המתין לנו ולא היינו עוברים?
כנראה שיש ממש בחפץ החשוד כי העניין נמשך ונמשך כבר למעלה מחצי שעה. אני צריך לדבר על מאמר בסמינר. אנסה למצוא שעה פנויה מחר בעבודה. אני כותב והמחשב שלי מאיר את כל האוטובוס. הדיבורים הופכים למלמולים והנוסעים נרדמים הנהג אף הוא התעייף ופרש לפינה לנמנם.
כבוסניה היינו לסאראייבו דמינו.
מחר אני יקום מוקדם – תראה הכל יהיה בסדר
סע לאט
יותר לאט מזה אי אפשר.
22:37 אני עדיין פה.
קר
נוסעים ?
עוד לא.
22:50 נוסעים
לילה טוב