מונדיאל – אופיום להמונים?

כדורגל ולאומיות

גביע העולם. מתוך אתר ויקיפדיה

דומה כי אין אירוע בינלאומי, שאינו מלחמה או אסון המוני, המושך תשומת לב כמו גביע העולם בכדורגל – "המונדיאל", המתקיים בימים אלה בגרמניה.  לאחר שנתיים של משחקים מוקדמים, שלושים ושתיים נבחרות לאומיות מתחרות על הגביע. מאות אלפים באצטדיונים בהם נערכות התחרויות, ואיתם  עשרות מיליונים ברחבי העולם צופים במשחקים,  כשהם עוקבים בדריכות אחרי כל בעיטה ונגיחה.
הסוציולוג אמיר בן פורת, שכתב כמה וכמה ספרים על כדורגל, עוסק בספרו "כדורגל ולאומיות"  בקשר שבין לאומיות וכדורגל. הוא מנתח את השפעת הלאומיות על הכדורגל דרך המקרה הישראלי.  בן פורת טוען כי מוקד הזהות הלאומית הוא המדינה,  והיא מצדה זקוקה לסוכנים שיחזקו את ההגמוניה שלה. אחד מהם הוא הכדורגל. לדבריו אין צורך להיות מרקסיסט ולטעון כי הכדורגל הוא סוג חדש של "אופיום להמונים", כדי לקבל את השימוש שעושה המדינה בכדורגל ככלי לחיזוק היסודות הלאומיים. בהעדר מלחמות יכול הכדורגל לספק "רגעים גדולים" להתלכד סביבם, אך גם הרגעים הבנאליים שלו, אומר בן פורת, תומכים ומאששים את הסדר החברתי המדינתי. גם אלה שאוהדים קבוצה אחת מני רבות  מקבלים את המדינה כגורם על, המסדיר ומארגן ונותן לגיטימציה.

כדורגל ולאומיות, אמיר בן פורת, רסלינג הוצאת ספרים, 2003 , 166 עמ', 69 ₪

כמו בכל תהליך חברתי, הכדורגל משקף תהליכים חברתיים ובו בזמן גם תורם להעצמתם.
בן פורת טוען כי ישנן שתי אפשרויות להשפעה החברתית של הכדורגל: הוא יכול לעודד תהליכים של אינטגרציה, ויכול מצד שני להביא לדיס-אינטגרציה. ההבדל נעוץ בתנאים היסטוריים ספציפיים. בן פורת בוחן את המקרה הישראלי, וטוען כי כאן התממשו התנאים ליצירת אינטגרציה באמצעות הכדורגל שכמו היבטים רבים בחברה הישראלית, היה חלק מפרויקט של בניית זהות קולקטיבית לאומית. כך למשל נחשב סביר ואף ראוי, לשלוח בעיצומם של קרבות מלחמת העצמאות קבוצת  לוחמים למשחקי ראווה בארצות הברית. משחקי נבחרת ישראל נתפסו כזירה להמחשת היכולת העברית והזהות החדשה הנבנית בארץ. בן פורת מזכיר כיצד ארגן צה"ל ליגת כדורגל משלו, בה התחרה במשחקי ידידות עם צבאות זרים לעיני קהל אזרחי רב. עם השינוי בחברה הישראלית שהפכה לקפיטליסטית ואינדיבידואליסטית, הושפעה מכך גם זירת הכדורגל. אך גם היום משחקיה של נבחרת ישראל נחשבים כמוקד של הזדהות, ו"כל ישראלי" מצווה ועומד לשמוח בהישגי הנבחרת.

תאמרו  הרי בסופו של דבר מדובר בחגיגה, מדורת שבט, ובמוקד להזדהות –מה רוצה הסוציולוג משבית השמחות הזה, האמנם  ישנה מזימה שלטונית המנצלת את תמימותם של ההמונים על מנת לחזק את השליטה? גם בלי להאמין  בקיומה של "מועצת זקני הלאומיות", או בקונספירציות נפתלות נוסח צופן דה וינצ'י, מדובר כאן בהסברים המנסים לבאר, כדרך הסוציולוגים, מבני עומק וזרמי משמעויות שאינם נגלים במבט ראשון. כפי שאמר הסוציולוג פיטר ברגר: "ראשית חכמה של הסוציולוגיה היא זו : דברים אינם מה שהם נראים".

ערביי ישראל

זהויות במשחק – כדורגל ערבי במדינה יהודית, תמיר שורק, הוצאת מאגנס 2006 , 223 עמ', 84 ₪

באותה רוח מנסה תמיר שורק בספרו החדש "זהויות במשחק – כדורגל ערבי במדינה יהודית" לעמוד על תהליכי השתלבות של מיעוט החי בקרב רוב הגמוני, דרך בחינת יחסם של האזרחים הערבים לכדורגל. בספרו המרתק ריאיין שורק אוהדים של קבוצת איחוד בני סח'נין, צופים ערבים במשחקי נבחרת ישראל וגם אוהדים ערבים של מכבי חיפה. הוא ביקש לבדוק האם הכדורגל מעודד אינטגרציה או בדלנות אצל מיעוטים לאומיים.
 
מסקנתו המפתיעה של שורק היא שהכדורגל משמש כלי להשתלבות של אזרחים ערביים. הוא טוען כי הכדורגל עובר הבניה חברתית כאיזור לא פוליטי, מעין בועה שבה אין מתח יהודי-ערבי, ואין פערים. "המשחק מתחיל ב0-0 " אומרת הקלישאה הספורטיבית, המייצגת את האמונה שהספורט מייצר סוג של שוויון הזדמנויות, בו רק הכשרון מכריע את המשחק. פרק ארוך ומרתק מוקדש בספרו של שורק לנבחרת ישראל וליחס המורכב של הערבים אליה. מצד אחד הנבחרת מייצגת את ישראל כמדינה יהודית –  השחקנים לובשים על בגדיהם את סמלי המדינה היהודית, מנורה ומגן דוד המוציאים מכללם את הערבים, שאינם יכולים לחוש הזדהות עם סמלים דתיים הזרים להם. אך מצד שני הנבחרת עצמה היא סמל ישראלי שאינו יהודי מובהק וכך יכול לאפשר השתלבות. השתתפותם של שחקנים ערבים בנבחרת תורמת אף היא למימד הכלל-ישראלי של הנבחרת.
סוגית ההמנון מעמידה את האזרחים הערבים במצב דומה לזה של חרדים בצפירת יום הזיכרון. הם אינם מזדהים עם הטקס הזה, אך מודעים לפוטנציאל הנפיץ בהתעלמות ממנו. לפיכך הם מוצאים שלל דרכים להתמודד עם המצב. לשיר מלים שונות, לעמוד כמה דקות קודם כדי לא להדגיש שקמו לכבוד ההמנון ועוד. 
 את טענתו כי הכדורגל הוא כלי להשתלבות, מאושש הממצא המעניין לפיו אנשים המרבים לצפות במשחקי כדורגל של קבוצות ערביות בליגות ישראליות, נוטים להצביע בבחירות למפלגות ישראליות כלליות. 
 

אחוות עמים?

כדורגל נגד האויב, סיימון קופר, מאנגלית: שאול אדר, חרגול הוצאת ספרים, 2002, 252 עמ' , 67 ₪

הקשר בין אירועי ספורט המוניים, ובכללם אליפות העולם בכדורגל לרגשות לאומיים הוא כמעט מובן מאליו. הרטוריקה הרשמית של מוסדות הכדורגל מדברת על מפגשי ספורט כמוקד לאחוות עמים, אך לא כולם יסכימו עם הגישה האופטימית הזו . במסה  "הרוח הספורטיבית", משנת 1945, כותב ג'ורג' אורוול:  "אילו הייתם מעוניינים להוסיף לשפע העצום של עוינות שקיימת בעולם ברגע זה, לא הייתם יכולים לעשות זאת טוב יותר מאשר בסדרת משחקי כדורגל בין יהודים וערבים, גרמנים וצ'כים, הודים ובריטים….כאשר בכל משחק יצפה קהל מעורב של מאה אלף צופים." (בתוך האסופה "מתחת לאף", כנרת זמורה ביתן, 2005).
ב 1969 במסגרת המשחקים המוקדמים  לגביע העולם, ובעקבות מתיחות גבול בין הונדורס לאל-סלבדור, הותקפו  אוהדי כדורגל מהונדורס שבאו למשחק. ההתקפות שגרמו לקרבנות בנפש, הדרדרו למלחמה שכונתה "מלחמת הכדורגל". אך גם היום, באירועים בינלאומיים היריבות על המגרש נקשרת לסכסוכים בין עמים. סיימון קופר בספרו "כדורגל נגד האויב"   (1988),  מספר כשניצחה נבחרת הולנד את גרמניה  בחצי-גמר אליפות אירופה יצאו לרחובות תשעה מיליון הולנדים לחגוג. הוא מצטט לוחם מחתרת לשעבר באומרו "ההרגשה היא שסוף-סוף ניצחנו במלחמה". במדריך חצי הומוריסטי לצופה במונדיאל שהתפרסם לפני כמה שנים בעתון "כל העיר" כתב הפרשן שבמשחק בין גרמניה לקרואטיה אין את מי לאהוד, מאחר שזהו "משחק בין הנאצים לעוזריהם".
 
כדורגל ומגדר
אין חידוש באמירה כי מבין המתעניינים בכדורגל יש רוב מכריע לגברים. כדורגל, יאמרו כולם, הוא משחק של גברים. אמנם יש פה ושם ניצנים ראשונים של כדורגל נשים, אך הם אינם נפוצים ואינם מעוררים את אותו מידת עניין כמו הכדורגל הגברי. סוציולוגיות פמינסטיות טענו כי הספורט התחרותי הוא אמצעי להתמודדות עם משבר הגבריות בעידן המודרני והוא אתר שבו מודגש הגוף הגברי, המסייע בתהליך הסוציאליזציה לגבריות הגמונית.
בשיח הפופולארי הכדורגל נתפס כמרכיב קמאי בגבריות, מורשת קדמונית מתקופת הציידים המלקטים. גישה אחרת מגחיכה את חיבתם של גברים לכדורגל, במסגרת השיח הפופלארי המבנה את הגברים כסוג של ילדים מגודלים הזקוקים לנשים שיטפלו בהם וישמרו עליהם מעצמם. שיח שכמובן מסייע להסתיר את יחסי הכח בחברה.
 
תמיר שורק, שהוזכר קודם,  מספר על הדרת נשים מצפייה במשחקי כדורגל במגזר הערבי, הסבר אחד שלו הוא רצונם לא להזכיר את היחס השונה לנשים במגזר הערבי, מה שעלול למקם את הערבים במקום נמוך יותר במדרג המדומיין של ההתפתחות שהם רוצים לשוות לעצמם. אפשרות אחרת היא שהכדורגל נותן חיזוק לגבריות המאוימת עקב יחסי הכח עם הישראלים מחד גיסא ושיעורי אבטלה גבוהים מאידך גיסא.
מימד אחר של ריבוי הגברים באירועי כדורגל הוא הזנות. על פי הערכות כעשרת אלפים זונות מתקבצות ובאות למקום בו מתקיימים משחקי גביע העולם, ובימים אלה – לגרמניה.חלק ניכר מהן עוסק בכך בכפיה. 
           
כדורגל כדת
שורק מביא בספרו סקירה מעניינת של השוואות בין כדורגל לטקסים דתיים: מדובר באירוע החוזר על עצמו, ובו חברי הקהילה מאשררים את זהותם ואת שייכותם לחברה. הוא נערך באתר מיוחד לכך והמשתתפים מקפידים על כללים נוקשים. אך ההשוואה הזו אינה ממצה. כדורגל אינו מתיימר לתת פשר ליקום, ולא תכלית לחיים. השחקנים מביאים אל השדה קטעי אמונות מדתות שונות ופרקטיקות מאגיות מגוונות, אך אינם יוצרים דת משל עצמם.  שורק מראה בספרו כיצד מתמודדת התנועה האיסלאמית עם הכדורגל. הדרך שהם בחרו היא דיאלקטית. מצד אחד זלזול בכדורגל כיציר חילוני מערבי, אך בד בבד עיסוק בכדורגל במסגרת רציונליזציה דתית תוך הכרה בכח המשיכה שלו. טיעונים דומים אפשר לשמוע גם בקרב מחנכים דתיים במחננו.  כחלק מפרקטיקות ההדרה של מסורתיים בחברה הדתית לאומית שימשה הקלישאה על "עדות המזרח, הפשוטים האלה, עמך ישראל, שחוזרים מבית כנסת ואחר כך הולכים לכדורגל". כך נקשרה שרשרת הסטריאוטיפים. הכוללת אתניות, "טעם" והבחנה סוציואקונומית.
לא חקרתי את הנושא, אך דומני כי בקרב הציבור הדתי נחשבת אהדת כדורסל מקובלת יותר מאהדת הכדורגל. אולי בגלל תדמיתו העממית ואולי בשל העובדה שבמשך שנים נערכו משחקי הכדורגל אך ורק בשבת. 
 

מיסחור הכדורגל בישראל

אירופה, במין סוג חדש של קולוניאליזם, מעבירה אליה את כל השחקנים המוכשרים מאפריקה ומדלדלת את ליגות הכדורגל שלה

הכדורגל הישראלי היה חובבני בתחילתו, מה שהתאים לאפשרויות ולאתוס של אותו זמן. התגמול היה "סידור עבודה" לכדורגלנים, בדרך כלל בתנאים נוחים יותר, שהתחשבו בקרירה שלהם ככדורגלנים. עם הזמן ועם עליתו של האינדיבידואליזם, החלו השחקנים לדרוש ולקבל שכר תמורת עבודתם. בתחילה  כהתארגנות אקראית של אוהדים, אך לאט לאט הפך הכדורגל למקצוע. השינוי המשמעותי ביותר במסחור הכדורגל הישראלי היה בתחילת שנות התשעים. יעקב שחר קנה את "זכויות הניהול" של קבוצת "מכבי חיפה". אחריו רכש רובי שפירא את "הפועל". הכדורגל עבר משליטתם של המרכזים הפוליטיים לקבוצות ויחידים שרכשו את המועדונים בכספם. לאחרונה רכש גאידמק את בית"ר ירושלים וסימן בכך את כניסתו של "הכסף הגדול". כך החלה תופעת רכישת קבוצות על ידי מיליארדרים שאינם ידועים דווקא בחיבתם לכדורגל, הקצאת משאבי עתק לחלק מהקבוצות ויצירת פערים שאינם ניתנים לגישור בין מעט קבוצות עשירות מאד, והרבה קבוצות עניות מאד.  תהליכים אלה משתלבים באתוס הניאו ליברלי השוטף את העולם. באירופה שולטות בכדורגל קבוצות המשלמות מיליונים לשחקנים ומנוהלות כעסק מסחרי לכל דבר. אירופה, במין סוג חדש של קולוניאליזם, מעבירה אליה את כל השחקנים המוכשרים מאפריקה ומדלדלת את ליגות הכדורגל שם. לאחרונה ניסו הקבוצות באירופה להשפיע על מועד משחקי גביע אפריקה, שנערכו בזמן חג המולד באירופה, כאשר מזג האוויר באפריקה מתאים למשחקי כדורגל.   
 
שוק- חופש- כדורגל 
את הזכויות על שידורי המונדיאל בישראל קנתה חברה פרטית, ורצתה למכור אותן לכל המרבה במחיר לפי עקרונות השוק החפשי. מסתבר שהעניין לא היה פשוט כל כך. בעת כתיבת שורות אלה, נאלצה החברה להפחית את המחיר לחבילת צפייה מ 1000 שקל אותם תכננה לגבות, ל 300 שקל ואף פחות מזה, לצופים שיחתמו על עסקת חבילה מסוג זה או אחר. הפחתת המחיר לא באה מטוב לב כמובן, אלא כתוצאה מחרם צרכנים. המסע להחרמת השידורים לווה בתמיכה מקיפה של התקשורת, וגם אנשי צבור וחברי כנסת הצטרפו למאבק להפחתת דמי הצפייה. לרגע נדמה כי לשוויץ היינו ולהולנד דמינו. כביכול המחסור החמור ביותר שיש לתת עליו את הדעת הוא הקושי לצפות בשידורי המונדיאל. עוד מוקדם לחזות מה תהיינה תוצאות מאבק כזה לטווח הארוך, אך נראה כי הוא עבר נירמול לשפה קפיטליסטית. המאבק לא נרשם כזכות האזרח ליהנות ממשאב ציבורי ללא תשלום, אלא כמשא ומתן כוחני של צרכנים, שיח שאינו מערער על "זכותה הטבעית" של חברה פרטית להשיא רווחיה ככל שתוכל. 

לישעיהו ליבוביץ‘ המנוח מיוחסת האמירה  על פיה משחק כדורגל  הוא המקום בו  עשרים ושניים  אידיוטים רודפים אחרי כדור. אמנם, הוא לא ידע שרק עשרים רודפים אחרי הכדור, ושני שחקנים, ניצבים בשער, אבל לא זו הייתה טעותו העיקרית. כדורגל – כך ראינו, אינו עיסוקם של האידיוטים. כדורגל הוא עניין רציני בתכלית.

 

המאמר (בנוסח שונה מעט) יתפרסם  השבוע בעתון נקודה גליון 291 סיון תשס"ו

 

7 Comments

  1. אחד, לא משנה מאיזו ע

    "קונספירציות נפתלות נוסח צופן דה וינצ'י"
    שימו לב – ביטוי חדש עשוי להיכנס לשפה. ייתכן שלהרבה זמן, לדעתי.

  2. פינגבק:שבוע הספר, חתול אנליטי, גוגל וגלי צה"ל – טור יום ששי | ספר חברה תרבות

התגובות סגורות.