בעצם רק אחרי חצי שנה באמת החלטתי לחפש אותו. אמנם גם בשבועות הראשונים חיפשתי קצת, אבל זה לא היה חיפוש אמיתי, כי חיפוש נובע מן ההכרה המוחלטת בכך שאבד לך משהו שרבים הסיכויים שלעולם לא תמצא אותו. אבל אני לא יכולתי להודות בכך. המחשבה הייתה כואבת מדי. עכשיו אני מרגיש כמה אני אוהב אותו. נדמה לי שבזה הרגע אני יכול להזיל דמעה כשאני חושב עליו. אולי בעצם לא, כי דמעה היא אי-השלמה מסוימת, ואני עדיין מבולבל. כל מה שאני יכול להגיד זה שבאמת אני אוהב אותו. בחלומות שלי קוראים לו חופי, ומה לעשות שהם נוחתים עלי בשינה לפחות פעם בשבוע, והשם שלו לא משתנה (עמ' 7 – מתוך הסיפור "פרידה") |

יש בבאגט ויש בפיתה, אלון הדר, סדרת מפתנים הוצאת ספרית פועלים, 2006 תשס"ו, 173 עמ', 74 ש"ח
חופי- חתול שהלך לאיבוד הוא גיבור הסיפור מכמיר הלב, הפותח את אוסף הסיפורים "יש בבאגט ויש בפיתה", שכתב אלון הדר. חתול, כפי שיודע כל מי שגידל אחד כזה, הוא חיה נאמנה מאין כמותה. חתול מגרגר המלקק כפותיו הרי הוא סמל לבית חם ונעים.
אלון הדר נולד בירושלים וגדל במשפחה דתית. היום הוא עיתונאי במוסף "הארץ".
"יש בבאגט ויש בפיתה" הוא ספרו הראשון. הספר ראה אור בסדרת 'מפתנים' של 'ספרית פועלים' – ספרי פרוזה ושירה בעריכת אורי ברנשטיין. הספר יצא לאור בעקבות שיתוף פעולה בין ההוצאה והמחלקה לספרות באוניברסיטת בן גוריון, שמימנו הוצאה לאור של ספרים נבחרים מתוך אלה שנכתבו בסדנת כתיבה.
רוב הסיפורים כתובים בגוף ראשון. יש בו כמה ספורים מטלטלים וחריפים. כמו "פרידה" ממנו ציטטתי או הסיפור "חשופים", על חלזונות חסרי קונכייה הנושאים את העצב אל ביתם החסר. המספר נלחם בחלזונות מלחמת חורמה, כשלמעשה הוא נאבק בעצמו.
בספר כמה סיפורי פיגועים שאני מוצא אותם מטרידים. סיפור על מסעדת סבארו חמש דקות לפני הפיצוץ הגדול, או על הילד המחפש את אחיו בין שברי קו 18 שהתפוצץ. תיאורים מעין אלה, אמיתיים או בדויים, יכולים להשתמש בעוצמה הטראגית של האירועים המוכרים, ליצור מתח ורגש או להעניק לנו תובנה עמוקה. אצל אלון הדר, אין מאומה מכל זה. סיפורי הפיגועים נראים כמתחכמים, סוג של גימיק מודע לעצמו. ראוני שאני ירושלמי ובעיר מוכת הטרור שלנו. כבר ראיתי הכל.
הספר לא אחיד ברמתו, ויש בו לא מעט סיפורים שלא מובילים לשום מקום. סיפורי זרם תודעה, תיאורי בדידות ודחייה חברתית על רקע השכונה בה גדל, זכרונות ילדות. "קמתי בבקר, התקלחתי, הלכתי עם החבר שלי שרון, חזרתי, איזה יום יפה היה". זכרונות מירושלים של סוף שנות השבעים ותחילת השמונים – אני וסימון ומואיז הקטן, רק ללא החסד הנוסטלגי. המחבר וטיוליו בעולם, אוסף של תיאורי נוף – רקע לסיפור שהיה יכול להתרחש בטימבוקטו או בתחנה המרכזית של ראשון לציון באותה מידה של עניין.
הקריאה הותירה בי תחושה של חוסר נחת. שכבת אבק עבה של סתמיות מכסה את הסיפורים הללו. אחדים מבין הסיפורים אהבתי, אבל עם תום הספר נותרת בי השאלה – לשם מה נתכנסנו פה היום. אלון הדר סיפר לנו ש"יש בבאגט ויש בפיתה." מהו ה"יש" הזה ומה טעמו, את זאת לא גילינו.
התפרסם בטורי "קראתי ספר" בעתון "הצופה"