באביב היא תשוב בחזרה

היא בת שלושים. חיי הנישואין שלה עלו על שרטון כבר מזמן. ובכל זאת הם נפרדים וחוזרים. יש להם ילד קטן. היא גדלה בקיבוץ ובגיל עשרים הגיעה לעיר הגדולה. עבדה במקומון ופוטרה ממנו. לגיבורת הספר אין שם והיא כותבת על חייה. ובכל שנה, כשהאביב מתקרב היא באה חשבון עם חייה ומה שנעשה איתם, ומחשבת להישבר.  
 
את "המירוץ לאביב" כתבה עופרה רודנר. "אני מספרת את כל זה מתוך דחף דוחק." היא אומרת בפתיחה לספר "פרנואיד נורמאלי הרי לא מספר על עצמו. אמנם חלק בלתי מבוטל הוא אוטוביוגרפיה מומצאת, אבל איזו אוטוביוגראפיה איננה המצאה? אני רק מנסה לפתח שיחה"(עמ' 5)
כשלקחתי את הספר לקריאה ראיתי כתוב "עופרה רודנר ילידת 1974, כיום גננת בגן ילדים".  אמרתי לעצמי – יופי –  פעמיים אג'נדה בכרטיס אחד. גם ספר ביכורים וגם ייצוג למגזר הגננות. מסתבר שעופרה הנ"ל היא אחותם של חמי רודנר הזמר, ושל רותי רודנר ,אשתו של גיא פינס ואישיות ידועה בפני עצמה. כלומר, המחברת אינה איזה שרה שילה מהפריפריה אלא אושיה תל אביבית של ממש, שעבדה בעבר במשרדי פרסום ובעיתונות והיום היא גננת. לזכותה יאמר שלא השתבחה בכך על העטיפה, ורק מי שיתאמץ במיוחד יקשר בין התודות ל"חמי" המופיעות בסוף הספר, לאח חיים המוזכר בו, האח שצייר לכל הדמויות בעיתון משקפיים עגולים אחרי שנרצח ג'ון לנון.  (גם אני חייב לו תודה, אבל זה כבר עניין מסיפור אחר).
הספר של רודנר הוא פנינה אמיתית. פרוזה קצוצה ומוטרפת שהופכת מדי פעם לשיר בחרוזים. כמו התיאור של יום פיטוריה מהמקומון. "את הקלסר הזה,לקבוע עם זה,לבטל עם זה, והפקס שר איאואיאואיאווו". משפטים קצרים המתפקעים כמו סוכריות המתפוצצות בפה. שזורים זה בזה באסוציאציות מילוליות המזכירות את שיריו של מאיר אריאל המנוח, ובלקסיקון שלי אין הרבה מחמאות טובות מזו. לספר יש עלילת מסגרת שקשורה, כך יש להניח, לחייה של הכותבת, אך הספר נע קדימה ואחורה בזמן. אל חיי הזוג ומהם. לחיים בקיבוץ ובעיר. זיכרונות מהילדות, מחשבות של התבגרות וחיים כאמא לילד. במובן זה הוא איננו רומן, אלא אוסף של קטעים שיוצרים יחד תמונת פסיפס,  ברורה לפעמים – מטושטשת בדרך כלל. לפעמים קצב השינוי יכול לגרום סחרחורת, כמו בקטע המחבר את תמונת הנישואין ברבנות עם הגירושין כמה שנים אחר כך, או הקטע הנקרא "הא הא אחד באפריל" הכולל בתוכו נסיעה במונית עם סיפור משנה על כליה המיועדת להשתלה שנפלה מאופנוע דוהר בנתיבי איילון. קשה לקרוא אותו ברצף מאחר שהפרוזה הקצרה הזו טעונה בזיכרונות, מחשבות ואסוציאציות. כמעט כמו שיר. אני העדפתי לקחת אותו בתיקי ולקרוא בכל פעם פרק אחד או רק קטע קצר.
כשגדלתי, התאכזבתי מאד לגלות ש"באביב את תשובי חזרה" הוא לא שיר עברי אלא תרגום מצרפתית. ובכל זאת, קנו לכם את הספר הקטן הזה שכתבה הגננת מתל אביב, לא תצטערו.

הסקירה תתפרסם בטורי "קראתי ספר" בעתון "הצופה"