עולם של צרכנים

ארנה קזין, הכותבת ב"הארץ" על חברה ותרבות, מציגה בפנינו ספר צנום, כשבעים עמודים בסך הכל. קזין חולקת איתנו מחשבות וביקורת על חברת הצריכה בעידן הקפיטליזם ועל החיים בעיר של ימינו. ב"חיבור" כפי שהיא קוראת לו, ארבעה פרקים, המשתלבים יחד לכלל טיעון ביקורתי. קזין, שאיפותיה צנועות הן, והיא אינה טוענת שבכוחה להניע מהפכה. כך אומרת היא מיד עם פתיחת הספר: "הנה כמה הנחות מוצא: פועלי כל העולם לא יתאחדו, השיטה לא תתמוטט, הפערים לא יימחקו, הארץ לא תתנקה, הרשע והרעב לא ייעלמו". את הביקורת שלה היא מכנה "ביקורת מאוזנת ולגמרי לא מסעירה… שמתבססת על השלמה עם העצב הקיומי…. ורק מבקשת להתגבר ולשפר". קזין סבורה כי ביקורת כזו היא "היחידה שניתנת למימוש רפורמה מתמדת ולא מהפכה". קזין אורגת בתבונה טיעונים מתוך מגוון רחב בתחום זה. מ"חרושת התרבות" של אסכולת פרנקפורט, דרך ג'יימסון בניתוחו המרתק את הארכיטקטורה של מלון בונאוונטורה ועד לכותבים חדשים יחסית, כמו קאלה לאסן ("שיבוש תרבות"), ברברה ארנרייך ("כלכלה בגרוש") ונעמי קליין ("בלי לוגו").

בשפה קולחת ובעזרת דוגמאות ברורות מראה קזין כיצד לדעתה נוצרה תרבות של שימוש חד פעמי, במוצרים ובכלל. היצרנים כבר אינם משתבחים באיכותה של סחורתם, אלא מפצירים בנו להוציא ישן מפני חדש, גם אם הישן הוא בן כמה שנים או חודשים. תוצאה אחת של התהליך היא ערימות של זבל, שהולך ומצטבר. בארה"ב מושלכים למזבלות מדי שנה 18 מיליארד חיתולים חד פעמיים משומשים, שלהערכת מומחים יחלפו חמש מאות שנה עד שיתפרקו. קזין יודעת לספר לנו שגם בישראל המצב אינו מזהיר.
קזין חושפת את המנגנון שמאפשר לנו להתעלם מתוצאות המעשים, ומההשפעה שלהם על אנשים אחרים שמזלם שפר עליהם פחות. המלצר במסעדה, העובד בתחנת הדלק הופכים להיות שקופים, מתמזגים עם המכונות בתהליך שבו הכל משועבד לטובתו של המלך החדש, עמוד התווך של הכלכלה המודרנית הצרכן. היא מתארת את "תרבות הצריכה" המבוססת על רעב אינסופי שלעולם לא יבוא על סיפוקו. קזין מספרת על תהליך יצירת הקניון, אותו מקדש צרכנות המנותק מהקשר עירוני, סביבתי. בקניון לא תמצאו קבצנים, פעילים פוליטיים, או אפילו חפץ שלא הונח במקומו. כמו בסרט "המופע של טרומן" הקניון הוא סביבה טבעית כביכול, המנוהלת באופן מלאכותי למטרה אחת הגדלת הצריכה.
היא מסיימת בהצגת האלטרנטיבה שלה: שיקום הקהילה העירונית, ושוטטות בעיר כאנטיתזה לתרבות הצריכה.

לטעמי, גם מי שאינו סוציאליסט מושבע, צריך להיות מוטרד מגילוייה של תרבות הצריכה ומחדירתה לכל תחום בחיינו. השיח הצרכני גדל פרא והוא כולל בתוכו היום, גם נושאים שהיו צריכים להיות מחוצה לו. בתי הספר, שליחי החברה שתפקידם להכניס בינה בקדקודם של צעירינו, הפכו לספקים לדור חדש של "צרכני שירותי חינוך". המוזיאונים מלאים ב"צרכני תרבות", קוראי ספרים הפכו ל"צרכני ספרות", וחובבי המוסיקה הקלאסית הרי הם "צרכנים אנינים". והכל צורכים וצרכים, גם דברים שאיננו צריכים.
למרבה הצער, גם אצלנו פשה הנגע. באתר האינטרנט "כיפה" ראיתי מדור חדש המיועד ל"ביקורת מקוואות". באתר חולקות נשותינו החסודות עם חברותיהן את דעתן על ניקיון המים, איכות הסבון ורוחב חיוכה של הבלנית. גם "מעריב NRG" מעסיק כתבת חובשת כובע המפרסמת בטורה "פעם בחודש" ביקורת ברוח זו. לטעמן של ביקורות וסקירות מעין אלה מקווה כהלכתו הינו שירות שבמסגרתו אנו מצווים לדרוש תמורה מלאה לכספנו. אין בדברי אלו לגנות, חלילה, הידור מצווה, ואיני מזלזל כהוא זה בדאגה לתנאי הסניטציה במקווה. אך ההצדקה לדרישות שכאלה היא היותה של הטבילה בזמנה, וקיום מצוותו של מי שאמר והיה העולם. כקהילה דתית עלינו להיטיב עם הנשים המקפידות במצוות, ולפעול למען אחרות למען לא ימנעו חלילה מלטבול. אך הבה נעשה זאת כמקיימי מצוות החרדים לדבר ה', ולא כלקוחות זועמים של קאונטרי קלאב יוקרתי. אל נאמר: "צרכנים מסורים אנחנו, ובשל כך שירות משובח יהיה מנת חלקנו". טיעון צרכני שכזה אין מקומו כאן. לא נוריד את קיום המצוות לדרגתן של גחמות צרכניות, ונקשור בין זכויות ליכולת כלכלית. וכי אם אין הפרוטה בכיסה של אשה, אין היא רשאית לצפות למקווה חם ולמגבת נקייה?
אולי נתנחם שבסוגיות של צרכנות דת ומדינה אנחנו לא לבד. ישנם גם אחרים שהשיח הצרכני שיבש עליהם את דעתם. צאו ועיינו במדורי הדעות בעיתונים. מאבק במודעות של חברת פרסום אלמונית שאינן צנועות מספיק לטעמה של ועדת הרבנים דק"ק פלמונית הרי הוא כפייה דתית, רחמנא ליצלן, התנהגות פסולה שיש לגנותה בכל פה ולמחות נגדה בחריפות. לעומתה, כינוס המונים לחרם צרכנים, המנסה להשיג שמירת שבת כהלכתה בכח הממון, הרי ראוי הוא לברכה ולהערכה. "כזה ראה וקדש" הם אומרים. "מתי נלמד גם אנחנו החילונים להתאגד ולהכות את הסוחרים בכיסם".
וכך הכל צרכני, הכל לפי עומק הכיס. המטבע הקרובה לעין מסתירה את אור השמש ואת העולם כולו.

הספר "במרחק הליכה" הוא אחד מתוך שלשה ספרים שיצאו בסדרת ספרי מקור חדשה בהוצאת בבל, בשיתוף עם מרכז השל לחשיבה ומנהיגות סביבתית. מטרת הסדרה בעריכתו של אילון שוורץ, היא להעשיר את מדף הספרים בכתיבה עברית מקורית על הקשר שבין שלשת הנושאים סביבה, חברה וכלכלה שנדונו עד היום בנפרד. שני הספרים הנוספים שיצאו בסדרה הם "מקום לתיקון" שכתב פרופ' אריה ארנון מאוניברסיטת בן גוריון שבנגב, יחד עם ד"ר דב חנין, עו"ד העוסק במשפט ציבורי ובזכויות אדם. והספר "אדום-ירוק: דמוקרטיה, צדק ואיכות הסביבה", שכתב פרופסור אבנר דה שליט מהאוניברסיטה העברית.

ספרה של קזין, מציג נושאים שלדעתי צריכים לעמוד ברומו של עולם ובמרכז השיח הציבורי הכלכלי, החברתי והדתי. "במרחק הליכה" מתאים במיוחד לאלה שטרם נחשפו לכתיבה מסוג זה. הספר קל יחסית לקריאה ורעיונותיו מנוסחים בבהירות. מכאן אפשר להמשיך ולקרוא ספרים אחרים, המפתחים נושאים אלו בעומק ובהרחבה.
רק תמיהה אחת נותרת בסוף הקריאה: מדוע ספרון דק שכזה, המוחה בכל פה על תרבות הצריכה ונזקיה, מחירו חמישים ושמונה שקלים?