סודות מן המקווה ?

לעולם לא תבין את הטראומה של המקווה. איזה לחץ נפשי כרוך בללכת למקווה. כל ההכנות לפני כן, כל האחריות שמוטלת עלינו… איך, למשל, קשה להתכונן כשיש יום עבודה ארוך, או כשקרוב משפחה "קפץ" אלייך הביתה והפריע לך להתכונן, או כשצריך ללכת בליל שבתולבסוף להגיע למקווה (לפגוש שם חצי שכונה) ולגלות שהיום המשמרת היא של הבלנית הכי לא נעימה… בעיניי המקווה זו המצווה הכי קשה והכי מלחיצה. רוצה להחליף? (מתוך פורום "הורות ומשפחה" באתר כיפה)

"בית הסתרים – סודות מן המקווה", ורדה פולק-סאם, מודן הוצאה לאור, 214 עמ' ,74 ש"ח

כששמעתי לראשונה כי ורדה פולק-סאם כתבה והוציאה לאור ספר על המקווה שמחתי ביותר. אני חובב אנתרופולוגיה, ומחקרים על אוכלוסיות דתיות מענינים אותי במיוחד. לפיכך הזדרזתי והזמנתי לעצמי עותק מהספר. אך שמחתי היתה קצרה. נתחיל בשמו של הספר. "בית הסתרים – סודות מן המקווה" . ובכן, אנחנו הדוסים כולנו  יודעים,  ש"בית הסתרים" הלא הוא כינוי בלשון נקייה לאותו מקום בגוף האישה. לקרוא כך לספר  יש בו התרסה של ממש כלפי קוראים פוטנציאליים של הספר מהמגזר הדתי. קוראים חילוניים זוכים להסבר במה מדובר רק אחרי כמה וכמה דפים.  החצי השני של השם – "סודות מן המקווה" רומז אף הוא לז'אנר הכה פופולרי – "סקס של דוסים". יש כמה וכמה שעשו מספרים כאלה יופי של קריירה.
על גבי הספר כתבה מי שכתבה "מדוע צעירות נאורות בוחרות לנהל חיי אישות על פי חוקים המתאימים ברוחם לחשכת ימי הביניים?"  עוד פרובוקציה שאין בה טעם. מה עניין ימי הביניים לכאן? דיני המקווה והלכותיו קדומים בהרבה לימי הביניים.  למה לעצור שם? ככה, כי זה נשמע יותר טוב. "מסורות עתיקות" זה נשמע נפלא, ניו אייג'י שכזה.  "חשכת ימי הביניים" מעביר לקוראים את תחושת התיעוב הראויה.
למרות זאת, חובת המבקר גברה עלי, התעלמתי  והמשכתי בקריאה, עד הסוף. אפתח ואומר כי איני יודע איך התגלגלה ונערכה עבודת מאסטר שהוגשה באוניברסיטה לספר הזה נמוך הדעת.
 
ולנושא הספר. האם כדאי לעשות  מחקר אתנוגרפי במקווה ? בוודאי. זהו נושא מעניין, הכולל בתוכו רבות מהסוגיות המחקריות הראשיות של מדעי החברה. סוציולוגיה של הדת, עניני טומאה וטהרה, מבנה המשפחה, זהות דתית, זהות נשית ועוד ועוד.
אפשר  גם לכתוב מסה על אפליית הנשים ביהדות, על העוול שנגרם לנשים בגלל הגדרתן כ"טמאות" במשך זמן ארוך מחייהן, אפשר סתם לספר סיפורי צבע על בלניות. אלו נושאים חשובים שיש מי שימצא בהם עניין, אלא מה, הספר לא ממוקד באף אחד מהם, וכל נושא זוכה לטיפול שטחי.   המחברת לא מצליחה להחליט האם היא רוצה לדבר בגנות המקווה, האם היא רוצה לגלות לגברים מה "באמת" מתרחש שם, או שהיא רוצה לפרוש לעינינו מחקר עיוני.  כך תוכלי למצוא בספר אמירות כמו "חוקים אלה, החשוכים יותר מחשכת ימי הביניים, נוצרו על ידי גברים, רבני ישראל הגדולים לדורותיהם, אשר נענו פה אחד לציווי האלוהי שנכתב באורייתא" (עמ' 16)  וגם " חשבתי לעצמי שאני לא מאמינה שנועה וכל הנשים הדתיות אכן… מבצעות ממש בפועל את כל הפעולות המגעילות האלה".  בסעיף הצבע תוכלו למצוא תיאורים, שאפשר לקרוא להם סקסיסטיים,  כמו  "חזה המפואר" ועוד כל מיני שאחסוך מכם.  יש שם גם תיאורים מפורטים מפי אחת הטובלות על העלילות הצפויות לה באותו ערב עם שובה טהורה לביתה. "תיאורים פלסטיים" אפשר לקרוא להם. כשהבלנית שמסייעת לטובלות נכות נכנסת למקווה בבגד ים, פולאק-סאם נותנת תיאור לא מחמיא של גופה. לא נאה ולא יאה. כדי להזכיר שבכל זאת בספר עם יומרות אקדמיות מדובר, משולבות פה ושם  מלים "מחקריות" כמו טקסי מעבר "דת נשית" וציטוטים מאנתרופולוגים ידועים.
 
ועוד בעניין המחקרי, יש פגם מתודולוגי משמעותי בחוקרת שיש לה אג'נדה להסביר למושאי מחקרה שהם טועים. אני לא פוזיטיביסט, ואני יודע שלכל חוקרת יש עמדות, אבל מסע לשכנוע המרואיינים נחשב לא אתי בכל קנה מידה. חוקרת צריכה שתהיה לה אמפתיה לנושא המחקר, ורצון להבין את העולם מנקודת מבטן של הנחקרות, לא לנזוף בהן על טפשותן.  אמנם יש מקומות בהן היא מבינה את נחקרותיה, אבל יותר מדי פעמים בספר היא מתריסה וכועסת על המקווה. אולי זה מה שהיא חושבת, אולי היא מנסה לרצות קורא פוטנציאלי. 
  
בסוף הספר המחברת מתפייסת עם המקווה ומוצאת בו צדדים חיוביים, וכל הלוחמנות שבתחילתו נעלמת. יש גם סוף מפתיע לאחת הגיבורות. אבל הכל נשאר שטחי ומנותק מהקשרים תרבותיים רחבים.
לסיכום, יש כאן החמצה של ממש. היה לורדה פולק סאם חומר אתנוגרפי משובח וייחודי, אבל היא החמיצה את כל העניין, ונשארה עם אוסף של סיפורים. הדפים לבנים אמנם, אך התוכן צהוב.
הספר "משגל" של דבורקין, יש לו שם מעצבן ואמירות בוטות. אבל יש לו מקום בהיסטוריה של הפמיניזם, ובחשיבה המערבית בכלל. הספר הזה לא יזכה למעמד כזה, כך יש לשער. בעצם, לא בטוח. גם  גיבוב המלים המכונה "חמורו של משיח" זכה לציטוטים אין ספור.

גרסה מעט שונה של המאמר התפרסמה בעתון "הצופה". (תוכלו למצוא שם את תגובתה של המחברת)

3 Comments

  1. ר

    ספר מטופש, מקושקש ומרגיז. ספר מציצנות לחילונים דווקאים, ורובם יחושו אי נעימות לנוכח המתקפות נטולות הנימוק.
    וחוצמזה, הכי גרוע, הספר משעמם.

  2. הקטע הגדול הוא שלעיקר הטענות הגברת ה"אינטלקטואלית" מסרבת לענות בתוקף רב.
    היא מנסה להתמקד, כמו עוד כל מגיב מתלהם ורדוד באינטרנט, בכל מיני משפטים מפוזרים ולהגיב אליהם, ובכך להתעלם ממה שנוח לה.
    הרי עיקר העיקרים של טענותיו של סרי לוי הוא שהגברת הנכבדה מאד (לפחות בעיני עצמה) כתבה צהובון עמדה מאד גס, זהו לא ספר מחקרי.
    ספר מחקרי, מתוקף היותו שכזה, מביא עובדות יבשות ותו לא. הוא מציג את העובדות, אמנם, לפי רוח הכותב (כאלה שיש להם רוח…) אבל מצניע את דעתו, בוטה ככל שתהא.
    כש"חוקרת" כותבת בכריכת הספר שזה "חשכת ימי הביניים" או כשהיא מביעה את סלידתה מהנחקרות, היא לא חוקרת ולא שום דבר דומה, ואם היא מקבלת "פרס יוקרתי" מטעם גורם אקדמאי, זה רק מוכיח את רמת האקדמיה בארצנו הקדושה, כמו גם את חומרת הטמטום המנוולת שהיא ספגה בכל הזמן בו היא בזבזה את זמנה ואת כספה על ה"אקדמיה" בה היא למדה.

התגובות סגורות.