אל נורא עלילה, עוקד והנעקד – או למה אני הולך לבית הכנסת הספרדי

אבא שלי לא מטוניס, ואמא לא מטוניסיה. גדלתי פה בהתנחלות המבודדת, ובבית הכנסת שלנו שרו בנוסח בני עקיבא ה"אחיד",המקובל מדורי דורות אצל אחינו בני אשכנז. לא אהבתי את הנוסח הזה, לא אדע על מה ולמה. אם בכל ימות השנה עוד יכולתי להחזיק מעמד, בימים הנוראים היה ממש איום ונורא. במיוחד – הפיוטים. כמו למשל "עמוסים מבטן פצם משאונים, סעדם בל למד כסאונים". הנמצא בתוך חזרת הש"ץ ליום כיפור, שככה יהיה לי טוב. לא הבנתי כלום. ויש פיוטים נאים וברורים שם, אך גם הם הושחתו. כך למשל הפיוט החשוב המיוחס לאחד מהפייטנים הקדומים  "וכל מאמינים", הפותח במלים

הָאוֹחֵז בְּיַד מִדַּת מִשְׁפָּט       וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא אֵל אֱמוּנָה:

הַבּוֹחֵן וּבוֹדֵק גִּנְזֵי נִסְתָּרוֹת    וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא בּוֹחֵן כְּלָיוֹת:

לא למדתי את תורת הספרות, אבל ברור הקשר בין החלק הראשון במשפט, לחלק השני.   אצלנו בבית הכנסת היה המנהג המשונה לקרוא אותו כך שכולם זועקים ביחד את חציו השני של המשפט הראשון, יחד עם תחילתו של השני  וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא אֵל אֱמוּנָה – הַבּוֹחֵן וּבוֹדֵק גִּנְזֵי נִסְתָּרוֹת

 ומיד אחר כך  וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא זוֹכֵר הַבְּרִית הַחוֹתֵךְ חַיִּים לְכָל חַי                       

לא היתה כאן רגישות אסתטית בעלמא. רק כשגדלתי למדתי על "אקרוסטיכון אלפא – ביתי", והבנתי שיש פה מבנה שירי מתוחכם המחבר  גוונים של משמעויות נסתרות, לתפארת השיר והתפלה. הייתי רק ילד  ולא יכולתי לשאת את החויה של תפילה במלים שאין להם שום משמעות תחבירית. כל גברי בית הכנסת קוראים בקול גדול מין משפט משובש ותפל שכזה. לא אני הראשון שעמד על השיבוש שבכך, אבל כולם נאחזו בו במין שמרנות עקשנית.  ולא אהבתי שב"תקיעות דמיושב" כולם עומדים. גם מין חומרה שצצה לה מתי שהוא, איני יודע למה ואיך. לא הכל היה כל כך נורא-   ב"כל נדרי" דינדרנא הגמד הזקן  דאחרינא חברו, יחד עם קונסי השובב עזרו לי לפתוח את הצום. למרות שתמיד חשדתי שההרשאה להתפלל יחד עם כל העבריינים, היא איזה רמז ערמומי כלפי נטייתי לאחר לתפילה ולנמנם בשעת דרשת הרב.

השנים חלפו,הישוב גדל ובית הכנסת נשאר כפי שהיה. כשבני הבכור אריאל הגיע לגיל בית הכנסת, לא היה לנו מקום. מה גם שלפעמים, במקרים נדירים במיוחד, הייתי מגיע ככה חמש דקות (או חמשים) אחרי תחילת התפילה וגם לי לא היה היכן לשבת. ומקום בבית כנסת, זאת ידעו כל אלה הפוקדים מוסד חשוב זה בקביעות, זה יותר מכסא לנוח בו בשעת הבקר. 

ליל שבת אחד של חודש אלול, עם תום התפילה, הודיע הגבאי בתוך ההודעות על "שולם זוכר" ו"קידוש" ו"תפילת מנחה בשעה 12:45" – "ברכות לאחינו הספרדים על כניסתם לבית הכנסת החדש". אה ! שמחתי. לא הצטרפתי עד לאותו יום למניין הספרדי מיסודו של ר' שלמה  ניר, כי לא אהבתי לשבת על הכסאות הקטנים בגן רבקה, כי זה מה שהישוב הסכים לתת לספרדים הללו. אבל עם הזמן והמאבקים נוסד בית הכנסת במבנה של קבע.

הלכתי לשם, ראיתי כי טוב, ואמרתי לר' אליהו – שמור נא מקום לי ולבני לימים הנוראים הבעל"ט. וכך, חמוש בסידור "אור ודרך" הגעתי אל בית הכנסת הספרדי. שם למדתי על "ימלוך" השיר שאוסף את כל הזאטוטים לצווח בקול גדול ולקבל מסטיק, שמעתי את הגרסה המקורית ל"מפי אל", והכרתי את "יעקב איש תם" ההוא שמגיע לכל שבת חתן.

אבל יותר מכל אלה ונוספים עליהם שני הפיוטים. "עוקד והנעקד והמזבח", השיר שכתב ר' שמואל עבאס מחלב.  ופותח במלים

עֵת שַׁעֲרֵי רָצוֹן לְהִפָּתֵחַ

יוֹם אֶהְיֶה כַפַּי לְאֵל שׁוֹטֵחַ

אָנָּא זְכֹר נָא לִי בְּיוֹם הוֹכֵחַ

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

מחייה לפניך ממש את עקידת יצחק. כביכול אתה בגופך עולה במעלה הר המוריה, ושומע בחום היום את יצחק הקטן שואל את אבא, ההולך לידו בפנים חמורות ואוחז בסכין הגדולה והמפחידה "הנה האש והעצים, ואיה השה לעולה", מרחם על שרה המסכנה שזכתה לבן זה האחד לתשעים שנה. ובינתיים הרב התוקע, עומד והשופר בידו ואתה שוכח שזה קרן של פרה, ומתחת לטלית בכלל נמצא ינון, הבן של השכן, זה שהייתם משחקים ביחד בבית ספר,  כי עוד מעט הוא יתקע ויבלבל את השטן, לבל ישטיננו.

ומיד אחר כך מגיע יום הכיפורים. שיאו של יום הכיפורים הרי היא תפילת נעילה. גם לאחינו האשכנזים פיוטים משלהם, אבל "אל נורא עלילה" שכתב רבי אברהם אבן עזרא הוא ללא ספק הגדול מכולם. האזינו לשיר, המנגינה החוזרת על עצמה, עם המלים הפשוטות כל כך. השמש עומדת לשקוע, ואפילו רציונליסט ספקן וציניקן שכמוני, יודע ששערי שמים נפתחו – בדיוק עכשיו  – לקול הקורא "אל נורא עלילה, המצא לנו מחילה, בשעת הנעילה".

 

 

התפרסם, לאחר שנה, בגרסה מורחבת בגליון ראש השנה של הצופה

 

 

מקורות לעיון והעמקה– מתוך אתר "פיוט" המצוין

וכל מאמינים – תרצה ליבוביץ'

עת שערי רצון – "עוקד והנעקד"

אל נורא עלילה – דניאל טופז