יעל ישראל , שכנתי ב"רשימות" קוראת בפוסט חדש להקמת משטרת בעלי חיים. העילה לכך הוא מותה של "זקנה מטורללת" אחת, שבמותה לא ציוותה לחתוליה את החיים. בביתה התגלתה גופתה המרקיבה, כשלידה שומו שמיים – שלדים של חתולים.
איכשהו, חובבי בעלי החיים יוצרים אצלי סוג של תהיה מוסרית על סדרי העדיפויות שלהם. לא דחוף יותר להקים רשות שתדאג שזקנות לא ימותו בביתן וירקיבו שם? גם אם הן מטורללות, כפי שמכנה אותן בחיבה יעל ישראל, איכשהו נראה לי שזה ענין דחוף יותר.
(גילוי נאות – יש לי בבית שלשה חתולים וכלב גם).
לחלוטין!!!!!
אל תשליכני לעת זיקנה!!!!!!
שקראתי עכשיו את חלק מהכתבה והתיאורים של יעל ישראל,ואני מסכים איתה לחלוטין.
ברור שזה מזעזע ,שאשה הגיעה למצב כזה,מתה,ורק אחרי שבועיים התגלתה גופתה.
אבל גם התעללות בבעלי-חיים,היא,למרבה הצער,עניין מזעזע.
וכל עוד הזקנה הנ"ל היתה בחיים,זה בדיוק מה שעברו שם,לפי התיאור,החתולים שלה.
סורי,גם אם תזדעק,אבל אנשים במצבה של הזקנה הנ"ל,צריכים להיות במקומות שמתאימים להם,דוגמת "גהה",או מקום דומה,ושם,כנראה,שהיא גם לא היתה מגיעה למצב כזה,וגומרת את הקריירה בצורה כזו.
חרפה היא לחברה שלנו ש"אנשים במצבה של הזקנה הנ"ל " מתים בבתיהם ולאיש לא אכפת
מי שמזדעזע מגורל חתול לפני שמזדעזע מגורל אנשים – מטורללים או לא – ישראלים או לא – יהודים או לא – שיתבייש!!!!
לא שרעיון של משטרת חיות הוא רע – נהפוך הוא.
אבל הזעזוע מזדעדע מהדבר הלא נכון –
גלעד, כואב לי על אנשים, וכואב לי על חיות. אבל על אנשים לכולם כואב (או כמעט לכולם), ואילו על חיות להרבה פחות אנשים כואב. אז מישהו צריך להתאגד גם למענם. זה לא בא על חשבון הכאב שלי לאנשים. למה תמיד חושבים שדבר אחד צריך להיות על חשבון האחר? זה אני לא מבינה. לכל דבר יש את המקום שלו. לכל יצור יש זכות להגנה, וזכותו שיתאגדו להגנתו. ברוך השם, יש לנו רשות רווחה ובתי אבות ובתי חולים לחולי נפש, שאמורים לדאוג לאנשים כמו האישה האומללה מהכתבה בווי נט. זה שתמיד יש כאלה שנופלים בין הכיסאות ולא נעזרים בהם, זו בעיה כאובה, אבל עובדה שיש רשויות כאלה להגנת אנשים כאלה. אבל אין שום רשות כזו שתעזור לבעלי חיים. וגם להם מגיע הגנה.
בתור אב גאה, ואני מקווה שאתה כזה, לחתוליך ולכלבך, כמו שאתה אב גאה לילדיך, אני מצפה שתבין את זה שחיות הן כל כך חסרות אונים והן כל כך נתונות לחסדינו, שאנחנו חייבים לעזור להם, כמו גם לכל נצרך אחר. לכולם!!! שוב, זה לא בא זה על חשבון זה. וצריך להתחיל מאיזה מקום, לכן קראתי להקמת משטרה זו, ושמחתי לראות שיש כבר התאגדות כזו, ויש להפ אפילו אתר. וברור שזה לא יקרה היום ולא מחר, אבל צריך להתחיל מאיפשהו. אז חבל על הכעס ןהדמגוגיה. אני ושכמותי אוהבים אנשים מאוד, ומתוך המקום הזה רוצים לאהוב ולעזור גם לבעלי חיים. ושוב, אגב, אתה מוצא בי מום, כפי שעשיחת באיזו כתבה שלי על המלחמה וירידה מהארץ, בכך שאתה מסיק שאני ושכמותי, מאחר ואנחנו נתרמים לעזרת בעלי חיים, כנראה לא אכפת לנו מבני אדם ולא עושים כלום למענם. ושוב אני שואלת כמו אז: מניין אתה יודע מהן פעולות החסד שאני ואחרים אולי עושים? זו דעה קדומה מאוד מכאיבה. וחבל. אתה מצטייר לי אדם טוב עם לב רחב, אז חבל שתשפוט אותנו ככה.
קודם כל, לרגע אני לא מאשים אותך במשהו. אני מתיחס לטקסט כפי שפירסמת אותו.
לדעתי הוא מציג סדר עדיפויות שאינו נכון.
העובדות, שאותן תיארת, מראות כי הרשויות הנ"ל נכשלות בתפקידן. וזו לטעמי בעיה חמורה הרבה יותר מאשר מותם של חתולים, מצער ככל שיהיה הדבר.
ובתשובה לשאלתך – אני אב לילדי, אני לא אב לחתולים ולכלב שלי. ההשוואה אינה מקובלת עלי.אי אפשר לדבר בנשימה אחת על הילדים שלי ועל חיות הבית, שהם חביבות אמנם, אבל הן עדיין חיות בית
יש ויכוח ביננו, מה לעשות. ואפשר לנהל אותו בכבוד בלי להפוך אותו לאישי או להחליף האשמות ב"דמגוגיה"
נכון, יש ויכוח, ולא צריך להסכים על כל דבר. אבל אתה הוא זה שרומז בפוסט שלך בתגובה לפוסט שלי,שאתה בז לאנשים כמוני שדואגים לבעלי חיים. תסכים או לא: בוזך משתמע מדבריך, מכך שאתה ממעיט מחשיבות העניין וקצת לועג לנו.
אז שוב אני אומרת בריש גלי: זה לא בא זה על חשבון זה. אני פעילה במספר ארגונים ומקומות אחרים למען רווחת בני אדם, ואני רוצה לפעול גם למען חיות. כי גם להם אלוהים נתן נפש חיים. אני אדם מאמין, גם אם לא ידעת עובדה זו והיא אולי תפתיע אותך. וממך, בתור אדם מאמין גם כן, אני מצפה שתגלה רחמים גם לחיות. כמו שאמרתי, גם להם נתן אלוהים נשמה באפם. אין בין זה לבין אהבתי ורצוני לעזור לאנשים, שום קשר. גם אלה וגם אלה ראויים לאהבה ולרחמים. לכן כיניתי את דבריך דמגוגיה. אני כתבתי את הפוסט מכאבי על כאב החיות, אתה בא ובז לנו בדברים מתלהמים. אתה נתפס לשולי, במקום לעיקר, והוא שגם לחיות מגיע שיגנו עליהם,. זה הכול, קצת רחמים. ויש לי גם רחמים על האישה המסכנה שמתה שם כמו כלב, ואיש משכניה לא טרח לבדוק, רק אחרי עשרה ימים, כשהריח היה ללא נשוא. אבל מזה כל אדם יזדעזע, בעוד שמחתולים לרוב בני האדם לא אכפת, חוץ מכמה מטורללים כמוני.
שוב, בתור אדם מאמין, דווקא ממך ציפיתי להבין את העניין שאנו הורים גםמ לחיות המחמד שלנו. אלוהים הוא אב גם להם, הוא ברא אותם לפנינו, והוא אוהב אותם לא פחות מאיתנו. ידוע לך שהתרת אכילת בעלי החיים על ידי ה', נעשתה רק אחרי המבול, כי לא היה מה לאכול. ה' עשה טובה והתיר זאת, אבל רק כי ריחם עלינו. בעיקרון, כשהוא אמר שנתן לנו את בעלי החיים למשול בהם, הוא לא התכוון שנתעלל בהם, אלא שנאהב אותם כאילו היו ילדינו, נכבד אותם ונדאג להם. אז נכון שהעולם הוא עולם של רשע, והאנשים סובלים בו לפעמים אפילו יותר מבעלי חיים. אבל גם לבעלי החיים יש זכות לאהבה ולהגנה, וזה מצווה עלינו מאלוהים.
אינני מבין מדוע את שבה וטוענת שאני מזלזל בדעותיך, או לועג לך או חלילה בז לדבריך.
אי הסכמה אין פירושה לעג, ומחלוקת אין פירושה
זלזול
אני חושב שיש היררכיה מוסרית, ודאגה לחיות, על אף שהיא חובה מוסרית בוודאי, נמצאת בסולם הערכים שלי נמוך יותר מאשר דאגה לאחינו בני האדם
אז האם תתחיל לדאוג לחיות רק כשיסתיימו הצרות של בני האדם? הרי זה לא יקרה אף פעם. לכן צריך לנסות לעזור לכולם. מה רע בכך, אני לא מבינה?
ושוב, אינני טוענת נגדך: זכותך להחזיק בדעתך. אבל בפוסט שלך אתה בעצמך כותב שזה יוצר לך תהיה מוסרית על סדרי העדיפיות של האנשים שרוצים לעזור לבעלי החיים. בזה אתה מטיל ספק במוסריות שלי ושל אנשים כמוני, ובדרך האחורית בז לנו ולמעשינו. אתה לא יכול להכחיש שזה מה שכתבת. וזה כואב, לא אישית לי, כי לא נפגעתי מדברייך ברמה האישית, אלא בכך שבדרך זו אתה מנציח גישה מתנשאת, מקוממת ומזלזלת באנשים שעושים גם למען חיות. יש מקום גם לאנשים כאלה. אנחנו לא פחות מוסריים ממכם, אלא שחושבים שדם הבהמה מותר לכול. ותתפלא, אני אפילו לא אדם קיצוני, לא שייכת לשום ירוקים וכאלה, סתם מאמינה שגם לחיות, כמונו, מגיעה חיים טובים.
אני מכבד את עמדתך, אך חולק עליה בחריפות
בחריפות. אני אמא של ילדי ובעלים של החיות שלי.
ואם אני צריכה לבחור בין כל יצור אנושי עלי אדמות לבין הכלב האהוב שלי – אני מבטיחה לך שבדמעות ויסורי לב אעדיף אדם על פני חיה.
נ. ב. ואני יודע שתגידי שזה מתחת לחגורה.אני נשבע שלא. אבל אין ברירה. לפעמים האמת אכזרית.
אם היו לך ילדים היית מבינה. וסליחה על הדוגמא. אבל את עצמך אמרת שאין לך ילדים מתוך
בחירה. לכן אני מרשה לעצמי.
שוב דמגוגיה. אם היו לי ילדים והייתי צריכה לבחור בין להציל ילד שלי לחתול שלי, ברור שהייתי מצילה את הילד שלי!!! אין על זה שום עוררין!!! זה שבחרתי לא להביא ילדים, לא הופך אותי לשונאת אדם. בבקשה, קצת הבנה בסיסית באנשים לא תזיק לך.
הייתי מנסה כמובן גם להציל את החתול, אבל קודם הייתי מנסה להציל את הילד שלי!!! חייו היו קודמים. זה מובן מאליו.
לכן אני אומרת שזה דמגוגי מה שאת אומרת. הבאת דוגמה קיצונית שבה צריך להחליט את מי מצילים קודם. אבל אנחנו חיים בחברה פחות או יותר מתוקנת, יש כאן רשויות רווחה, יש בתי חולים, יש מרפאות נפש, יש סעד, יש הכול, והכול למען אנשים (גם אם עוד יש מה לתקן). אבל מה עם החיות? למענם אין שום רשות. וצריך להקים רשות כזו, זה כל מה שאמרתי בפוסט שלי.
אינני יודעת אביה, אם את אישה מאמינה, יש לי הרגשה שכן, וגם אתה גלעד, הבנתי שאתה איש מאמין, ומאנשים שמאמינים בה' כמוני, ציפיתי שתגלו יותר לב רחום כלפי כאב של יצורים שגם אותם ברא אלוהים. ללכת מזה ולהסיק שמי שרוצה ברווחת בעלי החיים בעצם מעדיף אותם על בני האדם, זו צרות אופקים ממדרגה ראשונה. אם יעניין אותך, וגם אותך גלעד, אתן לך את רשימת הארגונים שאני מתנדבת בהם לרווחת בני האדם.
בעלי חיים כבודם במקומם מונח, ואני אף מסכימה עם ארגוני הגנה על בעלי חיים שיש חפיפה כלשהי בין התעללות בבעלי חיים להתעללות בבני אדם, ואין סתירה בין ההגנה על כולם. אבל, ופה יש אבל גדול, אני מודאגת ממגמה תרבותית שמתעלת את מעט החמלה שיש בקהילות להגן על חתולים וכלבים, לקיים פסטיבלים וארגונים ומבצעי הצלה (בקטיף ולאחרונה במלחמה). עניי ערך קודמים, ו"עוכר שארו אכזרי" אמרו ויש בזה הרבה אמת. העולם רווי סבל בלתי ישוער, באמת פותחים עיתון ומבינים שבאותו רגע מתים אלפים ויותר מרעב, התעללות ועבדות גם בישראל. אי אפשר להציל את כל העולם, ולכן יש סדר עדיפויות והוא מובהק מאד שאדם קודם אחראי לשארי בשרו, אחרי כן לשכניו _מושג נשכח מאד – וכך הלאה במעגלים מתרחבים והולכים לפי יכולתו. חתולים זה בסוף מאד, ולדעתי אגב, אם החברה פחות או יותר מתוקנת כלכלית (כלומר לא כמו כאן מיעוט עשירים מופלגים חזיריים, כמו קובי אלכסנדר לדוגמא, ומאות אלפים נמקים ברעב.) גם מצב בעלי החיים מתוקן. הזנחה של חיות מחמד כמו בקטיף ובגליל היו אינדיקציה ברורה שבני האדם שם הוזנחו, והדברים ידועים אין צורך לחזור עליהם. אדם שצרכיו מסופקים באופן סביר, לא זורק את כלבו האהוב ונמלט למקלט.
אני פוגשת יותר מידי אנשים מבוססים, אוהבי עצמם, שאוספים מן הרחוב בעלי חיים, אך לא יתנו אפילו חיוך לילד מוזנח שגר בבניין שלהם, אלא מקסימום יטיפו מוסר להוריו מדוע אינם מגדלים אותו יותר טוב, למרות שאין להם כסף או יכולת ופנאי נפשי. ילדים בריאים צריכים כפר שלם של איכפתיות, ואז גם כל ילד יוכל לגדל לו חתול שמנמן. אני מאד רוצה כלב קטן למשפחה המאד קטנה שלי, מה שישמח את ליבנו מאד, אבל אין לנו תקציב לשלם ארבע מאות ש"ח לעמותות האלה תמורת אימוץ. מה שאומר שאין לנו גם תקציב לצרכים חיוניים לילד. לעומת זה אני נכנסת לחנויות חיות (יש לנו חתול) ומקבלת שוק ממה שמוכרים שם, באלפי שקלים כל מיני פינוקים לכלבים שאני לא חולמת עליהם לעצמי ! (ציוד לשיער, מסז'ים ומשחקים) ולא לילדי. זה ניראה מעוות מאד ומשקף את המחלה החברתית שהשתלטה. יעל, את מאד קפדנית כלפי הורים שלא מקריבים את כל חייהם למען הילדים, או לוקחים מטפלת כדי לא לרצוח את הילדים שלהם מרוב עומס, אבל ליבך רחב קצת יותר מידי לחתולים. זו גם עמדתי, לצערי. צריכים אותך פה, בכדור הארץ
beam yourself down…
אני בארץ, כאן, פה, עושה כמיטב יכולתי לבני האדם (גם את רוצה את רשימת המקומות בהן אני מתנדבת?) ליבי רחב לבני אדם ולבעלי חיים כאחד. זה נקרא "ממידת הרחמים". ודווקא משום שליבי רחב לילדים, הוא גם רחב לבעלי חיים.
תראי, את צודקת בסבל הנוראי שיש בארץ ובעולם. כבר שוחחנו ביננו על כך במיילים,נכון? אבל בכל זאת יש עוד דברים שאי אפשר להזניח אותם לגמרי. למשל, ראיתי שאיזה בנק, נדמה לי שדיסקונט, תורם עכשיו כסף לשיקום היערות שנשרפו בצפון במחלמה. לכאורה תגידי, אבל עדיף להשקיע את הכסף הזה האנשים, מה אגיד לך, אולי עדיף, מצד שני, בתוך העולם הזה אנו חיים, והאקולוגיה היא חלק מאיתנו, ויש גם עצים ויערות.
אני טוענת שאתם קיצוניים – יש לעשות למען האדם, למען החי ולמען הטבע! וכל אחד שיקדיש לכך כמה שהוא יכול. אם כולם היו יותר עושים ופחות מדברים, אולי אפשר היה לעזור גם לאדם, גם לחי וגם לטבע. שאת כולם, אגב, אנחנו הורסים במו ידינו.
אוטופיה, איריס? אולי. אבל אני לוחמת. אני לא מקבלת את הדברים כמות שהם, אלא מוכנה להילחם למענם. זה שהכול חרא, לא אומר שצריך לקבל את זה ככה, להיפך, סיבה יותר טובה להיחלם עבור מה שאנחנו מאמינים בו.