קרבי זה הכי, אחי?

"גבר אחי
הוא אהוב על הבריות
זה גבר אחי
הוא טוחן את הצרות
הוא לוקח פלאייר מעקם את העולם
ועם ג'ק מרים כל אוטו הוא בראש של כל סולם
("גבר אחי" – קובי אוז)

 

אירועי ההתנתקות לפני שנתיים, ומלחמת לבנון השנה העלו על בימת הציבורי-פוליטי את שאלת דמותו של החייל בכלל ושל החייל הלוחם בפרט. צה"ל ולוחמיו היו במוקד ויכוחים ציבוריים חריפים בשנים האחרונות, בצבור הכללי ובעוצמה רבה גם במגזר הדתי לאומי. שאלות אחרות הנוגעות לצבא השפיעו רבות על השיח הפנים דתי, כמו עליתן של המכינות הקדם צבאיות והשתלבות בוגריהן בתפקידי פיקוד בכירים, וכמו שירות הנשים בצבא על היבטיו השונים.
בספרה החדש עוסקת ד"ר ארנה ששון לוי, סוציולוגית מאוניברסיטת בר אילן בשאלות של "זהות במדים" – גבריות ונשיות בצבא הישראלי.
לכאורה, אין מוסד גברי יותר מהצבא. הלוחם המסתער אל מול פני האויב, נראה כתמצית מזוקקת של גבריות. אבל יש גם מודלים אחרים של גבריות, למשל –  הגבר המפרנס ותומך במשפחתו. מי הוא "הגבר האמיתי"?  מה קורה כשמודלים שונים של גבריות מתנגשים?  כיצד משפיעות תפיסות הגבריות השונות על נשים המשרתות בצבא?
"אומרים גבריות יש בעולם, מה זו גבריות?" שואלת המחברת בפרק הפתיחה של הספר. חשוב לזכור כי עד לא מזמן, נשים ונשיות נתפסו כמהות שהוגדרה כ"לא גבר". הגברים היו נקודת ההתייחסות ולפיכך אין טעם לחקור אותם בתור גברים כשלעצמם אלא בתור מייצגי הקיום האנושי באשר הוא. כניסתה של הפרספקטיבה המגדרית למדעי החברה, הביאה את התובנה שדפוסים חברתיים רבים יתבארו בצורה טובה יותר כאשר תבוטל ההנחה הסמויה לפיה יש זהות בין גבריות לאנושיות.  ששון לוי מצטטת את האנתרופולוג גילמור הטוען כי בעיני החברה "נשיות" היא זהות שהנערה גדלה לתוכה, כמעט ללא מאמץ, ולעומתה גבריות איננה מובנת מאליה, והיא תכונה הנרכשת במאמץ: על הנער המתבגר לעמוד במבחנים לא קלים, חלקם כואבים, על מנת להתקבל אליה ו"להפוך לגבר". גילמור רואה בכך מנגנון חברתי חשוב המאפשר לחברה ליצור לוחמים שיגנו עליה מפני צריה. בשיח הדתי מוכרת הטענה כי נשים פטורות מ"מצוות עשה שהזמן גרמן" מאחר שנשים מעצם מהותן הן שלמות וגברים הם אלו הצריכים תיקון, תפיסה תרבותית שאפשר למצוא בה מעין תמיכה לטענתו של גילמור.
 

זהות ומגדר

בשיח הרחב מקובל לתפוס את הזהות כעניין מהותי לאדם. הזהות היא האדם למעשה. אותה זהות יכולה לקבל ביטויים שונים בהקשרים שונים, אבל בבסיסו של האדם שוכנת מהות אחת, שהיא הזהות שלו. זו הדרך בה רבים בחברה המערבית תופסים את עצמם, אם בעקבות גישות דתיות המדברות על "נשמה" או  בעקבות נטיות פסיכולוגיות הממקדות את השיח ב"אני". ששון לוי שלא כמותם, (והיא אינה היחידה האוחזת בשיטה זו) טוענת כי הזהות, איננה "עצם רוחני" השוכן בתוך האדם אלא תהליך המתקיים בין האדם והחברה.  הזהות, נמצאת "בחוץ", בתהליך החברתי ולא בתוך איזו ישות פנימית עלומה, מיסטית כמו תפיסות הנשמה או מעורפלת כמו ה"עצמי" הפסיכואנליטי. ויש כאן הבדל של ממש בין תפיסת זהות כאובייקט, גם אם רוחני ולא מוגדר די הצורך, לעומת  זהות כתהליך. ששון לוי מוסיפה ואומרת שהמונח "זהות" בעברית אינו מתאים מאחר שהוא מניח גרעין של עקביות, בעוד שתפישות הזהות שהיא מציגה מניחות זהות מפוצלת ומלאה במתחים פנימיים.   
 
עם זאת, חשוב להדגיש כי טענתה של ששון לוי לפיה "זהויות מגדריות הן זהויות מומצאות" אינה הופכת את הזהות המגדרית לפחות משמעותית או "מציאותית". הזהות המגדרית, היות אדם גבר או אשה היא עדיין גורם משפיע על האדם ותפיסתו את עצמו. טענתה היא, שהזהות אינה הכרחית אלא היא תוצר הבניה חברתית ויכולה הייתה לקבל פנים שונות בנסיבות חברתיות אחרות. כך בזהות מגדרית, זהות מקצועית וכל מה שיוצר את מה שנהוג לכנות "זהות אישית".
 
ששון לוי לא הסתפקה, כמובן, בדיון תיאורטי על הגבריות וניסתה לאפיין גבריות ישראלית דרך מחקר בצבא. היא חקרה ארבע קבוצות: חיילים קרביים, חיילים בתפקידי "צווארון כחול" (נהגים, אפסנאים), חיילים בתפקידי "צווארון לבן" (כמו אנשי מודיעין, מחשבים) וחילות בתפקידים גבריים. ששון לוי מציגה את המודל של החייל הלוחם (מודל שאותו היא מכנה "גבריות הגמונית"). מודל הכולל בתוכו שליטה עצמית מקסימאלית בגוף וברגשות, תוך הכפפתם המלאה לצרכי הצבא. הגבריות הקרבית גם מזוהה עם הטרוסקסואליות. היא מוסיפה כי השיח הציבורי בישראל מקבל את ההנחה שמי שהשתתף בצבא כלוחם, הרי שהוא אזרח בעל זכויות רבות יותר מזה שלא עשה כן.
למרות מגוון העיסוקים הרחב בצבא, טוענת  המחברת, גבריות תוגדר תמיד אל מול המודל של החייל הלוחם. היא  מראה את דרכי ההתמודדות  של חיילים מהקבוצות השונות ואומרת כי יש שיאמצו אותה אל חיקם וינסו לממש אותה בגופם. כך למשל יש נשים המאמצות את הזהות הגברית, ומתוך כך מזלזלות בנשים. אחרים, שאינם מסוגלים לעשות כן ידחו אותה, וינסו ליצור מודל אחר, אבל תמיד יהיה זה תוך התייחסות למודל הלוחם.
קבוצה אחרת, שדומני כי ממעטים לעסוק בה הם מה שהיא מכנה "חילי צווארון לבן". חיילים העוסקים במקצועות שאינם קרביים, בדרך כלל בתנאים נוחים במיוחד. ששון לוי מראה שהנגישות לתפקידים כאלה וקבלת טובות ההנאה שהם מעניקים בזמן השירות ואחריו, זמינה רק לחלקים מובחנים בחברה הישראלית עובדה זו משמרת ומעצימה פערים חברתיים. היא עומדת על שינוי הערכים בחברה, המוביל להעלאה בערכה של השגיות אישית לעומת תרומה לכלל, אצל חיילי  צווארון לבן, אבל גם בקרב הלוחמים.
 

נהניתי לקרוא את הספר אך חוששני שמי שאינו קורא ספרי סוציולוגיה דרך קבע ואינו מצוי ברעיונות ובמושגים עלול להתקשות בקריאתו. איני יודע מי הוא הקורא המיועד של ספר זה, אך אם לא רק לסוציולוגים כוונה ההוצאה, הרי שהייתה נדרשת עוד עריכה על מנת שיהיה נגיש לקורא המשכיל הכללי, שאינו מכיר את השיח הרווח בתחום. כך או כך – ספרה של ארנה ששון לוי הוא ספר חשוב וכולל בתוכו תובנות שיש להן ערך לחוקרים אך גם לצבור הכללי. השאלות העולות מתוך הספר הן שאלות חשובות גם למי שאינו סוציולוג או מתעניין במיוחד בחקר הגבריות כדיסציפלינה אקדמית, ויש בו כדי להעשיר את הדיון הציבורי בנושא טעון ומשמעותי ועל כך יבורכו המחברת וההוצאה.