מערבולת הזהויות

על הספר "מערבולת הזהויות : דיון ביקורתי בדתיות וחילוניות בישראל" עורכים יוסי יונה ויהודה גודמן – הוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון ואן ליר 2004

"מערבולת הזהויות – דיון ביקורתי בדתיות ובחילוניות בישראל"  הוא אסופת מאמרים שנכתבו על ידי חברי "הפורום לחברה ולתרבות בישראל", הפועל במכון ון ליר בירושלים. הספר נערך בידי פרופסור יוסי יונה מאוניברסיטת בן גוריון שבנגב, וד"ר יהודה גודמן מהאוניברסיטה העברית בירושלים.
ספר זה אינו סתם קובץ מאמרים בתחום עיון חשוב, אלא כולל בתוכו אמירה מחקרית ביקורתית. חשוב להדגיש כי הדיון הביקורתי שנערך בספר זה אין ענינו בדתיות ובחילוניות  כתפיסת עולם או דרך חיים. לא תמצאו כאן מניפסטים בזכות החילוניות הנאורה לעומת חשכת הדת, ואף לא טקסטים המספרים לנו על אורה של השבת במשפחה דתית. ענינו של ספר זה הוא ב"דתיות" ו"חילוניות" בתור קטגוריות למחשבה בשיח המחקרי אקדמי ואף בשיח הציבורי.
המאמרים נכתבו ברובם על ידי חברים במחלקות לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטאות בישראל,  אך יש גם אחרים.  את הספר פותח מבוא מפרי עטם של העורכים, ואחריו עשרה מאמרים העוסקים כולם בדתיות ובחילוניות.  הספר מציג בפנינו יריעה ססגונית של מחקרים. יש כאן ניתוח של חנן חבר על הכנרת כאתר קדוש לאומי, על דרשות רבנים בימי מלחמת המפרץ, ועל הגותו של ישעיהו ליבוביץ'. הם מספרים לנו על פמיניסטיות דתיות, יהודים חרדים, מסורתיים וגם על  התנועה האסלאמית בישראל ומהגרי עבודה נוצרים אבנגליסטים.   הספר מסתיים בדיון תיאורטי  "להבנתן של חילוניות ודתיות בישראל : תיזת החילון וחלופות מושגיות".  רוב המאמרים עוסקים בדתיות יהודית בישראל, ורק מאמר אחד בנצרות ועוד אחד באיסלאם. מעט מדי, אם בכלל, עוסק בחילוניות כתופעה חברתית. כדרכם של ספרים מחקריים, מצורף נספח ביבליוגרפי עשיר.  הספר ברובו קריא ואינו מיועד רק למומחים לדבר. אך כמו בקבצי  מאמרים מסוגו, אינו מיועד לקריאה בהעלם אחד ומוטב לקרוא אותו לשיעורין.
כפי שנרשם על דש הספר, זהו "ניתוח מחקרי-ביקורתי, הבא לערער על הבחנות מקובלות בחברה הישראלית בין דתיות לחילוניות." מתוך כל המאמרים הבחנתי בשתי טענות, הנראות לי מרכזיות בספר זה. אחת, זו השזורה לאורך כל הספר אך מנוסחת בפירוש במאמר המסיים של גודמן ופישר תנעם בוודאי לאזניהם של אנשים דתיים, יהודים ובני דתות אחרות.  פישר וגודמן  מתווכחים עם מה  שהם מכנים "תיזת החילון". לדעתם של גודמן ופישר האידיאולוגיה של הנאורות השתלטה על השיח המחקרי במדע החברה.  לטעמם, החוקרים וההוגים  בחנו את החברה בדרך של חלוקה הכוללת בתוכה הנחה של התקדמות מהדתיות אל החילוניות. הם אומרים כי "תיזת החילון" סבורה כי החברה המודרנית היא בהכרח חילונית  ומציגה את הדתיות והחילוניות כ"קטגוריות מקוטבות הנושאות גם משמעות ערכית: חילוני, מודרני, רציונלי, מורכב, אינדיבידואלי, אוטונומי, נורמלי ומערבי מוצג מול דתי, לא רציונלי, מסורתי, פשוט , קהילתי, הטרונומי, א-נורמלי ואוריינטלי". רוצה לומר, לדידם של חסידי "תיזת החילון" הדת היא סחורה ישנה שעתידה מאחוריה,  כביכול נמתין כמעט קט וכולם יהיו חילונים כהלכה. שהרי,מן המפורסמות הוא, שהדת אינה אלא אשליה שעם הרחבת ההשכלה תתפכח ממנה האנושות, ממש כפי שילד נוטש את צעצועיו.   
גודמן ופישר טוענים כי לתיזה זו, עד כמה שהשתרשה בשיח המחקרי והציבורי, אין אחיזה במציאות. כוחה של הדת לא ירד, אלא להפך. בראש מעצמת העל היחידה בעולם עומד איש דתי, שאמונתו היא חלק מעולמו היומיומי והפוליטי. איש  שיצא בכוחה של האמונה למלחמה בארץ רחוקה, ומחלק את העולם ל"טובים" ו"רעים". בארצות הקומוניסטיות לשעבר, חוזרים התושבים לפקוד את הכנסיות, ועוד לא דיברנו על כחו העולה של האיסלאם.  מסתבר, אומרים לנו גודמן ופישר,  כי הדת מגלה כח עמידה ואף מתחדשת ויוצרת תופעות דתיות שכמותן לא היו קודם. תופעות שאינן "מאובנים היסטוריים" או רק בגדר "תגובה" אלא הן תוססות וחיות. 
הטענה השניה, שגם היא פזורה לאורך הספר, קשה יותר לעיכול.  לטעמם של הכותבים "דתיות" ו"חילוניות" אינן קטגוריות שבהכרח מוציאות זו את זו. בניגוד להנחה המקובלת לפיה אי אפשר להיות גם דתי וגם לא דתי בעת ובעונה אחת. לדבריהם, כפי שיתכן שאדם אינו דתי ואינו חילוני, כך יכול הוא להיות גם דתי וגם חילוני בעת ובעונה אחת. 
בשיח הדתי הנפוץ, זוהי טענה שנתפסת כמטרידה, שלא לומר מקוממת. אני סבור  שיש הסכמה בתוך העולם הדתי להתעלם מאי ההסכמות ולהניח שכולם יודעים דתי מיהו ומהו. דתי לאומי יתעלם מהאהובים מהר המור, חרד"ל לא ישית את ליבו לחרדים (אותם "דתיים אותנטיים" בעיני עצמם) וכל אחד ימצא מיהו דתי, או מוטב לומר מי אינו דתי.  חותני, הרב פרופסור פינחס פלאי ז"ל, אמר לי פעם "והדת ניתנה בשושן הבירה", כדי להביע את מורת רוחו מהעיסוק האינסופי בשאלה מיהו דתי.  אני סבור שדעתו לא הייתה נוחה, לו היה בינינו היום והיה שומע את שלל הכינויים שנהוג להצמיד ל"דתיים החדשים". "חפיפניקים" "דתיים חלשים" או ר"ת מתחכמים למיניהם. סבורני שאותם "דתיים אמיתיים" יאחזו בגרונם של האחרים, ולא יניחו להם עד שיודו שהאמת כולה בחזקת "הציבור הדתי לאומי" לדורותיו. ברור כמובן כי האחרים, מחפשים רק את הנוחות, הפשרנות. לא מעט יעדיפו לראות את "החדשים" הללו אוכלים שקצים ורמשים ביום הכיפורים שחל להיות בשבת ובלבד שיודו שאת כל זה הם עושים "בדיעבד" ואין הלכה כמותם. 
אפשר כמ