חברת אינטל העולמית החליטה לסגור את מפעל הייצור שלה בירושלים. במשטר החוקי והאקלים התרבותי שבו אנחנו פועלים, לקבל הטבות מהמדינה ולסגור יום אחרי שההתחייבות מסתיימת, נחשב מותר, ואפילו ראוי. להשיא ערך לבעלי המניות, זה כל הענין, הלא כן?
ובכל זאת, ארשה לעצמי להיות מעט סנטימנטלי. אינטל ירושלים, מפעל הייצור הראשון של אינטל מחוץ לארה"ב, החל לייצר ב-1985. אני התחלתי לעבוד שם בשנת 1987 . אלו היו צעדי הראשונים בשוק העבודה. הייתי "עובד קבלן". תפקידי רב האחריות היה לסחוב את הארגז של א. הוא היה עומד על הסולם ואני הייתי מגיש לו את כלי העבודה. לפעמים הייתי הולך למחסן ומביא חלקים. בתמורה לזאת קיבלתי שכר זעום, והקבלן היה מנסה לרמות אותנו ככל שהצליח.
המפעל היה מחולק למעמדות. נושאי התג הכחול "עובדי אינטל". (ואם לא ידעתם אינטל במלרע, ולא במלעיל). הירוקים היו עובדי הקבלן השקופים. אני הצלחתי להיות קצת פחות שקוף מאחרים, וגם דוד שלי עזר לי. וכך הגעתי לזכות העצומה להיות עובד אינטל. זו היתה תחילת הנסיקה הגדולה של אינטל, עם המצאת ה 386 , שהיה מהפכה עצומה בזמנו. אני הייתי מאושר. למדתי ב"ניו הייר אורינטיישן" על "אינטל קולצ'ור" וחשבתי שזהו, זאת פסגת העולם. את חטאי אני מזכיר היום, חשבתי שאני על גג העולם ולא נהגתי כבוד ראוי בחברי מאתמול, עובדי הקבלן.
התעלמתי מהרמזים, כמו הצגת השכר לאחר שעברתי את המבחנים. שתדע, אמרו לי, "אצלנו זה "טייק איט אור ליב איט" – אנחנו לא מנהלים משא ומתן על שכר". הימים היו ימי הTQM אותה אופנה ניהולית שסחפה את ארצות הברית. לא הבנתי אז שמחויבות לאיכות היא לא ממש מחויבות, ולא ממש איכות. ושכמישהו אומר משהו, הוא לא בדיוק מתכוון לזה. ושאת פרס העובד המצטיין הרבעוני מקבל מי שמצליח לסדר את המכונות כך שהריצה הארוכה תמיד מסתיימת בסוף המשמרת שלו, ומשאיר אותה ריקה לזה שאחריו. הבנתי גם שאם אעבור למכונה אחרת, בה יש הרבה פחות עבודה, אזכה להרבה יותר הערכה.
קשה לי להזכר מתי הכתה בי התובנה שהכל שקר אחד גדול. אולי כשקיבלתי שעון פלסטיק לכבוד זכייתי בתואר המצטיין הרבעוני (עברתי מכונה, כזכור) ולמחרת אמרו לי שהפריון הממוצע השנתי לעובד הוא 250 אלף דולר.
גיליתי שכל ההצגות על המנהלים המתערבים ביניהם ואחר באים לחלק לנו אוכל בכובע טבחים מטרתם להפיק עוד ועוד. ושדב פרוהמן, שבא בצניעות על אופנוע למשרדו ממשיך לקבל את חלקו ברווחי העתק של אינטל.
כשפיטרו את העובדת במחלקת הדרכה שסר חינה, הם אמרו לה – אספי חפציך עכשיו ולכי. וזה, ככל הנראה, כן אינטל קולצ'ור. אז התחילה לצמוח בקרבי התודעה החברתית, והבנת התרמית העצומה שבכלכלה הניאו ליברלית. אז עוד לא ידעתי מהי תודעה כוזבת, פשוט האמנתי בה.
גיליתי שאינטל היא תל טרמיטים ענק, שרץ במהירות ממקום למקום, והכל כדי לתת תשואה נאה לבעלי המניות. כי זה כל הענין, הלא כן?
סיפור יפה.
אם אני חושב קצת יותר לעומק. הרי מדובר בסיפור עצוב. שמזכיר לי כמה אנחנו קטנים לעומת המפלצות הכלכליות הללו.
אתה טוב עד לרגע שאתה לא מעניין אותנו, וחסד נעורים אין …
יותר מורכבת.
זה נכון שקורפורייט קלצ'ר זה אחד הדברים המזעזעים ביותר וראוי שלכל עובד תהיה מודעות ושהוא ילחם במניפולציה אבל בקשר למפעל עצמו – למפעלים כאלו יש תאריך תפוגה כבר מהיום בו הם נוסדו. FAB8 מונשם כבר כמה שנים באופן מלאכותי ועכשיו הוא נסגר כמו שידע על מי שאישר את ההקמה שלו וכמו מי שיזם אותו. זו לא החלטה דורסנית ורגעית שנועדה לספק את המשקיעים אלא הוצאת מהמחזור של טכנולוגיה שהתיישנה – בדיוק כמו סגירה של מפעל לקטרים הפועלים על קיטור.
וחזרה לתרבות האירגונית – זה באמת מזעזע.