רציף כתב-עת לביקורת, גליון מס' 1 מרץ 2007 , עורכים אסף חזן ויאיר לוי, הוצאת "רציף לחשיבה ביקורתית" והוצאת הקיבוץ המאוחד,79 עמ', לא צוין מחיר
תלונות וקינות על גורלה של הביקורת נשמעות לרוב. כולם מסכימים שהמבקר הסמכותי מת, או לפחות שהוא לא זז והריח מכיוונו לא משהו. מעטים במיוחד מאלה מקימים לעצמם כתב עת חדש, להשיב עטרה ליושנה. ועכשיו – "רציף" כתב העת החדש לביקורת, שעורכים אסף חזן ויאיר לוי, יוצא לאור.
"רציף" נראה במבט ראשון כמו אוואנגרד בועט ונשכני. משהו שכמה משוגעים לדבר רקחו בלילות ללא שינה כדי לזעוק לעולם את אשר על ליבם.
כך לפחות חשבתי. מסתבר שלא כל כך. את החוברת הראשונה הם כבר מוציאים לאור בשיתוף הוצאת הקיבוץ המאוחד, ויש להם אתר מושקע . ברשימת הכותבים כמה וכמה כותבים מוכרים, ורשימת התודות לגליון הראשון כוללת שמות מלב לבו של הממסד.
התאכזבתי קצת, אבל בסופו של דבר הרי אין זה חטא להיות מסודר, ולא פשע להיות חבר של מנחם פרי. והחלטתי לקרוא את כתב העת ללא מורא וללא משוא פנים, כי זה מה שמבקר הגון צריך לעשות.
פתחתי באמצע הגליון במאמרה של ארנה קזין, שכתיבתה חביבה עלי. קזין כותבת על כפכפי קרוקס ועל בילבי, יוצרת קשר מרתק בין הגלובליזציה ותרבות הצריכה לפמיניזם של קניונים. ומשם קפצתי לאורי משגב המספר זכרונות על ארז טל ומה שהפך להיות, או שמא תמיד היה.
אהבתי, שנון, מקורי ובמידה. אבל למרבה הצער לא כל הגליון הוא כזה, ואחרי שהמשכתי לקרוא גיליתי שאשר יגורתי בא לי. רוב מאמרי הביקורת הם טקסטים מהז'אנר עתיר ה'מרכאות' וה"גרשיים" המייצרים ומפרקים, עוקרים היררכיות וטוחנים אותן זו בזו, מדכאים ומכפיפים, סובייקט ואוביקט במשפטים ארוכים ונפתלים עם מינון מדויק של "אחר" וקצת "כיבוש" ופוסט קולניאליזם הגורמים לראשך סחרחורת. כן – תאמרו לעצמכם, עוד ריאקציונר, שמרן מזדקן. אבל מה לעשות איני יכול לשאת את הסגנון הזה.
היית צריך להזהר, אמרתי לעצמי, למה לא קראת את המניפסט של העורכים:
לזכותם יאמר שהם שולטים בסגנון. מצוין לחובבי הז'אנר – כמעט כמו הדבר האמיתי.
מישהו כבר עושה משהו רציני ואיכותי חבל שאי אפשר לפרגן לו…
שכתב עת לביקורת לא יכול לבקש פירגון שטחי, אלא ביקורת אמיתית
תודה על ההתייחסות
כמה דברים: מה שהיה נראה לך כבעיטה נשכנית התגלה כליטוף ממסדי. מדוע? מכיוון שזיהית את השמות ברשימת התודות. ברור כי היית מעדיף למצוא פנזין מצולם בזירוקס, זה היה מסתדר לך טוב יותר עם לילות בלי שינה. לצערנו, חרושת האינדי לא מספקת את הסחורה ובחיי שאנחנו כבר שנה וחצי לא ישנים. לגבי ההתייחסות השטחית למאמרים עצמם: חבל שכל כתיבה מורכבת המצריכה התמודדות, אורך רוח ומעט אמונה בכותב, נזרקת אל פח הזבל העצום של הקריקטורה הפוסט-מודרנית. סחרחורת אינה דבר רע והיא עדיפה על שכיבה קפואה במצב מאוזן ולגבי מה שאתה מכנה הדבר האמיתי – אאוץ', לא יפה
ביי אסף
לגבי מה שאתה מכנה "ההתיחסת השטחית למאמרים עצמם" לא התיחסתי למאמרים אלא לז'אנר שבו הם נכתבו
אני סבור שאפשר לכתוב בצורה עמוקה ומורכבת ויחד עם זאת להתנסח בבהירות. לדידי הז'אנר הפוסטמודרני, מעיד בהרבה מקרים על עמימות המחשבה של הכותבים ולא על עצלותם של הקוראים