ארמון התורה ממעל לה – לכבוד כנס קולך

הפמיניזם האורתודוקסי, כתנועה רעיונית וכזרם חברתי-פוליטי מבקש לשנות את פני המציאות החברתית. השינוי כבר כאן, לא רק בהיבטיו החברתיים המעשיים, אלא גם בעומקה של החשיבה הדתית, גם אצל אלו שאינם מזוהים עם גישות פמיניסטיות. ראו למשל את שכתב הרב נריה גוטל במדור זה ממש לפני כחודש, אגב ביקורתו על "מסכת כתובות עם הלכה ברורה" הוא אומר:

 הרב גוטל, העומד בראש מכללת אורות שבה נשים לומדות תורה מספר לנו כמשיח לפי תומו שישנן סוגיות בכתובות הנוגעות למעמד האשה שלמרות ניסוחן המפורש אינן נוהגות בזמן הזה.  

למרבה הצער, לא כולם סבורים כמותו. ולא פסו מתנגדים חריפים לפמיניזם בכלל, ולזה היהודי דתי בפרט. וכך כתב לקוראיו הרב יצחק חי זאגא:

רוצה לומר – הפמיניזם הוא עניין זר לתרבות היהודית, והוא הוא זה שהביא את ההטרדות המיניות לעולם.
 
ארגון "קולך", שנחשב למייצג הבולט של הפמיניזם האורתודוקסי בישראל, כותב באתר האינטרנט שלו כי "קולך היא ברית נשים המחויבות להלכה, למסורת ישראל ולשוויון מגדרי לא אחדש דבר אם אומר כי השאלה פמיניזם ויהדות – כיצד ילכו יחדיו, אינה דבר פשוט ומציבה אתגר של ממש.
במחויבות הכפולה הזו עוסק ספרה החשוב של תמר רוס "ארמון התורה ממעל לה – על אורתודוקסיה ופמיניזם". הספר, שנכתב באנגלית ב 2004 תורגם לעברית ובימים אלה יצא לאור בהוצאת עלמא- עם עובד.
פרופ' תמר רוס היא מרצה בחוג לפילוסופיה יהודית ובמדרשה לנשים של אוניברסיטת בר-אילן. חברת סגל במדרשת לינדנבאום – מדרשה תורנית לנשים, שימשה מרצה אורחת באוניברסיטאות שונות ברחבי העולם, ופרסמה מאמרים רבים בענייני יהדות, מחשבת ישראל ומגדר.
רוס פותחת במה שהיא קוראת "הודאה בבעיה". והבעיה היא קודם כל הקושי המוסרי העולה מההבנה שהגישה המסורתית, כפי שהיא עולה מהכתובים, יוצרת קושי של ממש בפני רגישויותינו המוסריות. היא אומרת שככל שהנשים מרחיבות את השכלתן התורנית, כך הן נחשפות יותר לעומקה של ההטיה הגברית הטבועה במסורת. רוס אינה מקבלת את ההסברים האפולוגטיים המצדיקים את מקומה הנחות של האישה כראוי, אם מתוך דאגה לזכויותיה ואם מתוך תפיסה מהותנית הקובעת אילו דברים מתאימים לנשמתה של האישה ולעצם טבעה, ואלו לא.
אך זהו רק צד אחד של הדילמה. כיצד אפשר להכיר בקושי בלי לבקש לקעקע לחלוטין את הבניין כולו? כיצד אפשר ליישב נאמנות למסורת עם ההכרה בצורך לפרשה מחדש לאור תפיסותינו המוסריות דהיום?
רוס סוקרת כמה פתרונות, שמירה על המצב הקיים תוך הצדקתו, פתרונות רדיקליים שאינם יכולים להתקבל על ידי רוב שומרות המסורת, וניסיונות לתמרן בתוך המצב הקיים, תוך מתיחת הגבולות ההלכתיים עד כמה שאפשר. אך רוס אינה מסתפקת בסקירת המצב אלא מנסה באומץ להציע פתרונות משלה. לכך מוקדש החלק הרביעי של הספר, והוא לטעמי העיקר. בפרקים הללו מציגה רוס את מה שהיא מכנה "הפתרון ההצטברותי". דרך אפשרית לשמירת ההמשכיות יחד עם המסורת. וכך היא אומרת:

 ההנחה הראשונה היא שההתגלות היא תהליך מצטבר. התפתחות הדרגתית של התורה וראיית הטקסט המקודש שלפנינו כחלק מהתגלמות התורה, ולא כניסוחה הסופי והמוחלט. ההנחה השנייה היא ש"קול ה'" אינו קול במשמעותו הפיזיקאלית, תנועה של מולקולות באוויר המגיעות לאוזנינו. דבר ה' מגיע אלינו דרך הפרשנות הרבנית, דרך ההיסטוריה והוא חייב להיות קול רוחני. ההנחה השלישית למרות שה"שמיעות" החדשות עלולות להישמע כסותרות את המסר הראשוני, הן אינן כך. עם זאת יש לציין כי "ההתגלות המצטברת" אינה נותנת פתרון אפשרי  וזמין לעניינים שבהלכה ורוס מקווה שהעניינים יסתדרו איכשהו מאליהם.
 
פמיניסטיות מושבעות ושמרנים קיצונים לא ימצאו את פתרונה של רוס כמניח את הדעת. רוס מודעת לכך, ומנסה להתמודד בספרה עם כל ביקורת אפשרית כנגד טיעוניה.
 

אכן, רעיון ההתגלות המצטברת מתקבל בקושי לעומת האלטרנטיבה, להאמין שהכול היה מראש כך, וכל פירוש שאנחנו נותנים היום הוא הוא האמת ואין בלתה. כך בוודאי עדיף לתפיסה העצמית ותחושת הנחת והביטחון בצדקת הדרך. כך אפשר להוציא את הציונות מהקונטקסט ההיסטורי של פריחת הלאומיות במאה התשע עשרה ולטעון שהיא אינה אלא מימוש מחדש של שיבת ציון של עזרא. יותר נעים וטוב לחשוב שבני ברק של היום היא בדיוק אותה עיר שהתלמידים קראו בה לקריאת שמע של שחרית. ההכרה בכך שהחיים משתנים, ויותר מכך תפיסות תיאולוגיות משתנות במרוצת השנים, בין השאר כתוצאה מהשפעות "חיצוניות" מציבה קושי של ממש בפני המאמין, קושי המורכב גם מיסודות תיאולוגיים, אך בד בבד כולל בתוכו רכיבים פסיכולוגיים וסוציולוגיים. גם אם נקבל את היסוד התיאולוגי הזה, לעולם לא נוכל לדעת בוודאות האם הרעיון הזה הוא המשך ההתגלות, או רעיון עוועים זר ומנוכר.
קושי משמעותי נוסף בספרה של רוס הוא שסוג השיח של הספר והטיעונים בו אינם פונים אל אנשי ההלכה בשפתם. השיח שלה הוא פילוסופי תיאולוגי, תחום שלא רבים מאנשי ההלכה שוהים בו ופועלים בתוכו. בשל כך עלולה תרומתו לדיון הכללי בסוגיה להיות פחותה.
 
לא קראתי את הספר באנגלית ולכן לא אוכל להעיד על איכות התרגום, אוכל רק לומר שהוא קריא ביותר, יחסית לנושאים המשמעותיים ולעומק הדיון הפילוסופי הנפרש בין דפיו.
למי שמילא כרסו בסוגיות פמיניסטיות, ושנה ולמד תיאוריות על פילוסופיה הלכתית, עשוי חלק נכבד מהספר להיות חזרה על נושאים ידועים. גם מי שמכיר  את הגותה של תמר רוס, ימצא פה נושאים שכבר נדונו בפרסומיה. אך לאלה וגם לאחרים, "ארמון התורה ממעל לה" הוא ספר יסוד – ספר תשתיתי מצוין המסכם בידענות וביסודיות את השאלה הפמיניסטית האורתודוקסית, מציג לעומק את הביקורת הרעיונית החריפה שמציג הרעיון הפמיניסטי, אך בד בבד מבקש לשמור על נאמנות למסורת ולערכיה.
רוס לא מתחמקת מהקשיים והאתגרים המורכבים הניצבים לפני מי שרואה את עצמה פמיניסטית ואורתודוקסית, בסדר הזה או הפוך. הספר מנסה לתת פתרון תיאולוגי אפשרי, ובכך כוחו. עוד אומר כי ספר כזה, יכול גם ליצור ולחזק תודעה פמיניסטית אורתודוקסית, וכל המרבה הרי זה משובח.

מתפרסם בטורי "ספר חברה תרבות" בעתון הצופה

וגם זאב שביידל כתב על זה