באמונה ננצח – סיפור ליום ירושלים

עוד ערב אבוד. לא הספקתי כלום, לא עשיתי כלום. אבל  מחר יהיה יום חדש. כן, יום חדש זה בטוח – אבל למה כל כך מוקדם. למה כל כך רחוק. מה היה לי רע שם, בשביל מה אני צריך את זה.טוב מילא, לפחות אארגן את כל מה שצריך למחר, שלא אעיר את אשתי ששנתה קלה עד מאד.
בלילה, כמו תמיד,  התעוררתי כמה פעמים, חושש שאאחר. ובבקר, כרגיל, התעוררתי כמה דקות לפני שצלצל השעון. למה קר פה? למה אני צריך להעיר את הציפורים, חשבתי כשהתיישבתי במכונית הקטנה, נדחק בין הכסא להגה הנמוך מדי.
הבקר אקח איתי טרמפיסט. מאלה המסכנים שעומדים בקור עם שלטים קטנים ואני חולף על פניהם ומקווה שלא יצליחו לתפוס את עיני במבטם הנואש. כן, הבוקר אהיה נחמד. אולי אפילו תהיה מישהי שתרצה לנסוע בדיוק באותו כיוון, וריח של בקר רענן  ימלא את החלל, ואולי היא גם תצחק.
הטרמפיאדה ריקה. ערפל כבד. הפנסים מאירים כמה מטרים קדימה, והאור הכחול המהבהב שעל הגג יוצר למכונית הילה כחולה, מסנוורת. אני נוהג לאט. סבוב ימינה, סיבוב שמאלה, הדרך מתפתלת. אין לי כח. למה אני לא קפטן של ספינת חלל שיכול להכתיב לקצין הגשר בקול עמוק – "קפטנ'ז לוג 21.111.05 , אנחנו יוצאים לקראת ישיבה חשובה בקצה השני של הגלקסיה, הקלינגונים מציעים לנו שיתוף פעולה היסטורי, אך הם עומדים על כך שהפגישות תהיינה תמיד אצלם". למה אין לי נהג, ולמה קר פה, לעזאזל.
מתוך הערפל אני רואה אשה, מנפנפת בידיה – תעצור,תעצור היא זועקת. איבדתי את הדרך – היא אומרת לחלון הפתוח. אני שואל – מה קרה? הייתה תאונה? מישהו נפגע?
היא לא עונה, פותחת את הדלת ומתיישבת לידי. אני מביט בה. היא נראית לי בת עשרים ושתים, לא יותר. שמלה שחורה ארוכה וסוודר אפור מכסים את גופה הקטן. שער שחור בצמה עבה, ומבצבצים ממנו שורשים בלונדיניים. על לחיה השמאלית שריטה ארוכה, מדממת. בשערותיה עלים, ומעט אדמה, והיא בוכה בלי הפסקה.
שתקתי. בבית הספר לקצינים לא לימדו אותי מאומה על נשים בוכות. תנו לי שודד או סתם גנב, ואקרעהו כדג. אבל נשים קטנות בוכות? על זה לא למדנו כלום. יהיה טוב, אני מנסה לומר לה. כבר יותר טוב. הרי מצאת אותי פה.  
 
הם רודפים אחרי, היא אמרה. הם מפחדים שאגלה את הסוד. תירגעי, אני אשמור עליך. פה את בטוחה. אני יש לי שלשה אקדחים.  אין מכס על מלים, אומר הפתגם הידוע. אנסה להרגיע אותה ואחר כך כבר נראה מה לעשות. רק שתפסיק לבכות כבר. בבקשה. אני מוכרחה, היא מיבבת. יש לי שליחות.
כן, בטח, אני חושב. כמו האוסטרלי ההוא, הזקן, עם הכובע המצחיק והמבטא המוזר. זה שהגיע אל ההר בדיוק במשמרת שלי. ישו הבטיח לו שאם ימכור את כל רכושו, יקנה כרטיס לכיוון אחד ואת שאר הכסף ייתן לעניים, הוא בעצמו ירד אליו. מן השמים. ככה אמר ישו, שבע פעמים. האוסטרלי קיים את חלקו בעסקה. ישו לא. כנראה היה עסוק, או בדרך רחוקה. האוסטרלי השתולל בניידת כל הדרך למוסד הסגור. ניסיתי לשכנע אותו שבגלל הפרשי השעות, אולי ישו פשוט התבלבל. הוא לפחות לא בכה. כל הצרות היו תמיד במשמרת שלי.  גם משה רבנו היה אצלי. ודוד המלך. ההר מהפנט את כולם. הוא מושך אותם כמו פרפרים אל האש.  אני יודע. גם אני ראיתי את ברקאי, המאיר את פני המזרח. ושמעתי אותם רצים ואמרתי להם – בזהירות רחימאים, שלא ייפול אף אחד מהכבש.
 
 
בואי ניסע מכאן, אני אומר. קר וחשוך. השמש תזרח רק בעוד שעה לפחות. את צריכה לקבל טיפול, בטח עבר עליך לילה קשה, ועכשיו התאונה והכול.
בסדר, היא אומרת. אבל תיסע לכיוון מזרח, אולי נספיק. נספיק מה, אני שואל. לא חשוב, העיקר  שנצא מהערפל הזה, אני חושב. שיתפזרו כל הספקות ונדע לאן אנחנו הולכים.
נוסעים לאט, ימינה ושמאלה, שמאלה וימינה. ספרי לי קצת על עצמך, אני אומר, וחושב אולי אדע איך הגיעה לכאן –  בהרים, לפנות בוקר, מנופפת ידה אל ירושלים.
אני קוראים לי הילת. הגעתי לפה מיום הכיפורים של תשע"ט. כן, אני מחייך בהבנה. עוד שתים עשרה שנה בדיוק. בטח הייתה קשה הדרך לכאן. אתה חושב שאני מדברת שטויות, הוזה בחלומות,היא אומרת. לא, מה פתאום, זה נשמע לי ממש הגיוני. ותודה ששאלת, היא ממשיכה, הדרך הייתה מאד קשה. נמלטתי מהם בקושי והם עדין בעקבותיי, אמרה והביטה דרך החלון, כלפי מעלה.
אלה רק כמה צרות קטנות, אני אומר לה, ופתאום תרגישי נפלא. הכול יהיה בסדר. הכול. כן, היא אומרת, כמו אז עם החדר. אתה עוד תבין. האקדחים שלך לא יעזרו שום דבר עכשיו. אבל כשתבין יהיה כבר מאוחר ואי אפשר יהיה לתקן. כל עוד הנר, התחלתי, והיא קטעה את דברי. תפסיק להתחכם. תמיד אהבת להתחכם. הבטתי בה, היא הייתה כמעט שקופה, כמו הערפל שבחוץ.
את מכירה אותי מאיזה שהוא מקום? שאלתי.
בוודאי, היא חייכה. קיץ 1980, מחנה בני עקיבא שפת הים, הרוח והחושך והמים, אני מפזם בשקט. זה לא היה הביקור הראשון שלי כאן. האמת, פחדתי שאברח מפה מהר, תוך יום או יומיים אבל אז פגשתי אותך. חיפשת אותי אחר כך, אני יודעת, אבל לא יכולתי לענות לך. הייתי כבר במקום אחר, בזמן אחר. אני באתי להזהיר אתכם. אני חייבת להזהיר אותם, את כולם.
אתה זוכר את היום שבו הציונות מתה? כן, אמרתי. היינו ילדים קטנים, לבשנו חולצות לבנות והלכנו כולם להלוויה. אז הכול התחיל, היא אמרה. מה התחיל, לא הבנתי. לנו יש את המבט העליון, הגבוה מכל גבוה מדבר איתנו, ככה הם הבטיחו, והאמינו להם. אנחנו האלטרנטיבה האמיתית. הקץ לחלומות הישנים והעבשים. לנו יש את הדבר האמיתי. לכו איתנו ויהיה לכם טוב בזה ובבא. היו בחירות.  אחוז ההשתתפות היה  נמוך, כי כולם היו מיואשים. וכך הם זכו בשמונים אחוז.  ובאמת היה טוב לכמה ימים, ואז התחיל הכול להשתנות. לאט לאט. לא בבת אחת. כשהתחילו החוקים החדשים כולם הופתעו, אבל אף אחד לא התווכח. הם הוציאו ספר הוראות מדויק, עם סנטימטרים. מה ללבוש ואיזה צבע. שער פזור – הכול גמור, זו הייתה הסיסמה בטלוויזיה, כשעוד היה מותר להחזיק טלוויזיה. כן, אני יודעת שזה חרוז גרוע. והם בכלל לא הרשו ללבוש חרוזים. בחנויות מכרו רק בגדים לפי החוברת, וחסות קטנות במחיר גבוה. ואז צבעתי לשחור שלא אפגע בנשמה של הגברים. הם הקימו "משטרת חגים" מיוחדת שהסתובבה בגנים ובפרדסים. כשהם מינו את הכנסת הגדולה והאופוזיציה יצאה מחוץ לחוק הקמנו ארגון במחתרת, שם מקומו של הגנב . הכיסוי שלנו היה חוג  אמונה.  פעם בשבוע היינו מתכנסות, ללמוד ולשנן ולהתחזק באמונה, כי זה מה שצריך. ובעוד שלשה ימים סוכות. אתה יודע. הם החליטו לעלות על ההר, והודיעו את זה לכל העולם. ארבע מאות מיליון מאמינים כבר יצאו ברגל, מוכנים להשמיד להרוג ולאבד את כל מי שיעמוד בדרכם להציל את ההר, עוד מעט הם בגבול. אבל להם זה לא אכפת. בית תפילה יהיה לכל העמים, הם אומרים. אין לכם מה לדאוג. לא ניתן להסיג לאחור את מה שנקבע בחזון הישן. אפשר רק להאיץ אותו קדימה.  
הארגון שלח אותי לפה, להזהיר אתכם לפני שיהיה מאוחר. נשארנו כל כך מעטים, הם לקחו את כולם.
את טועה אמרתי, את לא במקום הנכון. אני לא האיש שאת מחפשת. בטח התבלבלת בחושך, על שפת הים. וחוץ מזה –  יהיה מה שיהיה. מה אכפת לי, מצדי שיחזרו כולם בתשובה. אני  יש לי את הספרים שלי ששומרים עלי.  ואת השירה שכחת, היא עונה וצוחקת בין הדמעות. שנים אני איתך, אני יודעת מי אתה. אתה לא אי ולא סלע. אף בן אדם אינו אי.
תבין, היא אומרת. אתה הנבחר. אתה יכול לשנות. בלעדיך הכול אבוד, העולם כבר לא יהיה אותו דבר, לעולם. מכרתי את הבית שלי כדי להגיע לפה, ועכשיו הכול תלוי בך.
 
אני לא יכול להזהיר אף אחד, ואיש לא יקשיב לי. אני רק אחד שנוסע מפה לשם. יוצא מוקדם וחוזר מאוחר.
אתה זוכר את ההוא שרקד על השולחן ואמר שלא יהיה כלום? שאיים שהמצרים יכבשו את גלידה באר שבע תוך יום או יומיים?
זוכר. הוא כבר השתתק מאז.
 שכחת כבר את התא הקטן? ואיך הגעת לשם, אתה זוכר? הם לא סיפרו לך לאן אתה הולך. לא אמרו לך שהם רוצים להביא את הגאולה. רק הזמינו אותך לטיול קטן, ככה בשעת ערב. בוא איתנו, נדבר קצת, אולי נשיר עוצו, ויהיה בסדר, העם איתנו, זה ברור. הלכת, כמובן שתלך. האמנת להם. האמנת בהם. כשהקיפו אתכם הסוכנים, באקדחים שלופים, כבר היה מאוחר. כשהמסוק לקח אותך משם, עוד הספקת לראות את הצלפים על הגגות. שבועיים בבידוד, בלי שינה. חקירות בבוקר ובערב. שאמשיך ?
יש דברים שלא שוכחים, אני אומר. חשבת שזו בטח איזו טעות, והם אמרו לעצמם – מילא, כשחוטבים עצים ניתזים שבבים. מה שלא הצליח עכשיו, יצליח אחר כך. אז עוד הייתה להם סבלנות. לאט לאט בנו את התכנית הגדולה.
 
 
 
 
********
 
 
אנחנו חייבים להזהיר אותם, עכשיו, אמרתי לה.
 
התחלתי לנסוע מהר, ידעתי שהכול תלוי עכשיו בי, אם לא נגיע בזמן הכול אבוד והעולם כבר לא יהיה אותו דבר, לעולם. מהר יותר, היא אמרה. מהר יותר. לחצתי על הדוושה עד הסוף. המנוע הקטן הרעיש. סיבוב ועוד סיבוב, והנה אנחנו בישורת האחרונה. זו הפונה אל הזריחה. ופתאום – רוח סערה באה מהצפון, ענן גדול ואש מתלקחת. המון חשמל, חשבתי. החללית נחתה על הכביש, ממש לפני. אורות בוהקים ועשן. סטיתי בכל הכוח ימינה,  האוטו התגלגל שלוש פעמים עד שנעצר על הגג.
יצאתי לאט מהאוטו ההפוך, היא כבר לא הייתה שם.  
 
 
התפרסם בעתון "הצופה"