ללא מלים – על ספרם החדש של צבי טריגר ועמליה רוזנבלום

 

כשאבא שלי למד בבית ספר, היה שם שמש. הוא צלצל בפעמון גדול וקרא לילדים לחזור לכתה וללמוד. כשאני הגעתי לבית הספר, השרת תיקן את הידית של הדלת ודאג שיהיו גירים. כשהבן שלי הגדול התחיל כתה א', עובד התחזוקה לא שכח לחזק את הלוח למקומו. היום המנהל הטכני אחראי שהפעמון יצלצל בזמן.
השנים חולפות, והמלים מתחלפות. כך גם סר חינה של המלה "לגמור" ובמקום "תעודת הגמר" הנכספת, מוענקת "תעודת סיום". אולי  "מעוז צור" יצא אף הוא בגרסה חדשה – "אז אסיים בשיר מזמור".  
השינויים באוצר המלים ובמשמעויות המיוחסת להם, אינם סתם אנקדוטות משעשעות, והם   מעידים על תמורות תרבותיות שחלו במהלך השנים. כך טוענים צבי טריגר ועמליה רוזנבלום בספרם החדש "ללא מילים- התרבות הישראלית בראי השפה". 
 
צבי טריגר הוא ד"ר למשפטים, מרצה, מבקר ספרות וסופר בעצמו. עמליה רוזנבלום היא דוקטורנטית לפסיכולוגיה, סופרת ומבקרת. שניהם אגב מציגים בדש הספר את היותם כותבי בלוגים באתר "רשימות".  

ללא מלים – התרבות הישראלית בראי השפה , עמליה רוזנבלום וצבי טריגר, הוצאת דביר, 2007 תשס"ז, 350 עמ', 88 ש"ח

"ללא מילים- התרבות הישראלית בראי השפה" – בנוי כאנציקלופדיה. מחולק לערכים המיצגים מלים או ביטויים. כל ערך נפתח בציטוט מתוך התקשורת הכתובה או המשודרת, ואחריו שתי רשימות המתייחסות לאותה מלה, אחת מאת כל מחבר. טריגר ורוזנבלום – שניהם ישראלים ששהו כמה שנים בארצות הברית, אומרים כי בשובם הבחינו שהשפה השתנתה.  לדבריהם ניתן באמצעות התחקות אחרי גלגולן של המלים לעמוד על תהליכי עומק בחברה, ולא רק לזהות אופנות לשוניות. כדי להראות את השינוי הם מסתייעים בשכיחות המלה בעתון "הארץ" בשנת 1994 לעומת שנת 2005 . המלה "אג'נדה" למשל – הופיעה ב1994 ארבע פעמים, וב 2005 מאתיים ששים וחמש.
בעקבות החוקרים לייקוף וג'ונסון, טוענים טריגר ורוזנבלום כי הבסיס למטאפורות בהן אנחנו משתמשים, ולדרך החשיבה בכלל הן "מטאפורות על". למשל בבסיס המטאפורות "סערת רגשות", "רגשות חמים" ו"קיפאון רגשי" נמצאת המטאפורה "רגשות הם נוזל".
 
הם כותבים על "מארז" –  המלה הצרכנית החדשה המבטיחה שהשלם גדול יותר מסכום חלקיו, וה"מארז" מעצם ישותו מייצר איכויות חדשות. הם מדברים על "לידה טבעית" כאילו יש לידה שאינה תהליך טבעי במהותו, הם תוהים על מקורה של ה"התנהלות" שפשתה במחוזותינו ועל אוכלי השרימפסים הם מלגלגים לא מטעמי כשרות, אלא משום שצורת הרבים של אותו יצור ימי היא "שרימפ".   
 
ביקורת התרבות באמצעות ניתוח השפה – אינה רעיון חדש. ראו למשל את מסתו המופלאה של ג'ורג' אורוול "פוליטיקה והשפה האנגלית", בה הוא טוען שהפוליטיקה האנגלית מידרדרת בגלל שימוש מעורפל ועמום בשפה האנגלית, או ביצירתו הנודעת 1984 , המספרת על עולם בו אופני הביטוי צומצמו כך שלא תוכל להיות ביקורת על המשטר.  
בצעידה בנתיב מוכר אין כל רע כמובן, אם השימוש במתודה וברעיונות נעשה כהלכה, ללא מורא וללא משוא פנים. אך לא תמיד זהו המצב בספר "ללא מלים". לטריגר ורוזנבלום דעה נחרצת על החברה הישראלית, היכן היא היום ואיפה ראוי שתהיה. יאמר לזכותם של רוזנבלום וטריגר שאינם מנסים להחביא את גישתם ומפרטים אותה כבר בפתיחה לספר, וכך הם כותבים –  ""התרבות" (המרכאות במקור) שאליה אנחנו מתיימרים להשתייך לא מאפשרת לנו להכיל את הגזענות, המיזוגניות והאליטיזם הכלכלי שלנו. תכונות "לא יפות" אלה מודחקות ומתבטאות במלים, מעין "טיקים" או עוויתות לשוניות, סימפטומים גופניים ונפשיים". (עמ' 27) בכך הם מצטרפים לדידי למטאפורת העל הרווחת בימינו של "אוי מה היה לנו, מעולם לא היה מצבנו רע יותר". אפשר להתווכח על כך, אפשר גם לתהות על השימוש במטאפורות רפואיות לזיהוי בעיות חברתיות. אך בכל הקשור לטכניקת הניתוח בספרם המשותף, במקרים לא מעטים נראה כאילו המחברים סימנו את המטרה אחרי שירו את החץ, והניתוח המילולי לכאורה אינו אלא עילה לתלות בה את ביקורתם על החברה הישראלית של ימינו. טריגר ורוזנבלום  כותבים בסגנון של טור דעה, או פוסט בבלוג, אך עושים זאת בפוזה של ביקורת חיצונית, אקדמית, אנציקלופדית.  הספר לא מצליח לייצר דיאלוג בין הכותבים, ובמקרה אחד (בערך "לגזור קופון") נראה כאילו לא קראו זה את דבריו של זה, רוזנבלום מפרשת את הקשרו ההיסטורי של הביטוי בדרך שגויה, למרות שטריגר ציין זאת בפירוש.

כך או כך, למרות חסרונותיו  ומשהובררו כללי המשחק (ולזכותם של המחברים יאמר שהם מפרטים ומרחיבים במבוא על הדרך ועל המטרות) ספרם של טריגר ורוזנבלום הוא ספר מרתק ומאתגר. הם חושפים את השתלטות השיח הניאו ליברלי על דרכי הביטוי והמחשבה, השתלטות שמונעת את הדיון בעקרונות כלכליים על ידי קביעת נקודת ההתייחסות הכלכלית כמוחלטת. גם ביקורתם על השוביניזם הסמוי המובלע בתרבות הישראלית מעוררת מחשבה, גם אם לא תמיד הסכמה.

טריגר ורוזנבלום  מביאים  רוח רעננה לשדה הויכוח התרבותי  בכתיבה רהוטה, נטולת קלישאות, של דעות מנומקות היטב, גם אם לעתים מטרידות או מרגיזות. את "ללא מלים" לא כדאי לקרוא בבת אחת, אלא טעימה אחר טעימה. להרהר במושגים ובערכים שהם מייצגים, להסכים או להתווכח, חוויה אינטלקטואלית אמיתית.

 

מתפרסם בטורי "ספר חברה תרבות" במדור "סופרים וספרים" בעתון "הצופה"

2 Comments

  1. מישהו

    יש בספר הזה כמה טעויות. לדוגמא, הם מנתחים (בעקבות פוקו) את קו העוני כדרך לסווג ולשלוט על ההמונים. אבל, קו בעוני נמדד גם במדינות סוציאל דמוקרטיות, לא כי "העוני מאיים עלינו" כמו שהם כותבים בספר, אלא כי צריך לבדוק אמפירית מה ההשפעה של מדיניות. בניגוד למה שהם טוענים מדינות מאוד לא אוהבות את קו העוני (ביחוד מדינות בהן קו העוני גדול) כי הוא מראה על חסרונות במדיניות שלהן ומעורר ביקורת ציבורית נגדן. לא רק שקו העוני הוא לא מכשיר לשלוט על האנשים, מדינות אלו היו שמחות אם קו העוני היה נעלם ולא היו מודדים אותו כלל.

  2. האמת שלא כל כך אהבתי את הספר – ההתיימרות למתודה המדעית שנתמכת בנתונים כמותיים היא מיותרת וגם שגויה מתודית.

    בכל זאת למדתי מהספר משהו חשוב ושימושי (שאני מרבה לצטט) וזה – מה המשמעות המקורית למילה באסה.

התגובות סגורות.