לאחרונה יצא לאור הספר "תהודת זהות – הדור השלישי כותב מזרחית", את הספר ערכו מתי שמואלוף, נפתלי שם-טוב וניר ברעם. על כריכתו כתוב כך:
|
" על-פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לא קיימים מזרחים צעירים בישראל. כולנו ישראלים. בעוד שאת המהגרים ובניהם מציינים כיוצאי אסיה-אפריקה, הדור הצעיר אוּחד במכבש כור ההיתוך. "לא עברתם את זה?" שואלים ומתכוונים למזרחיות, "ומהי בכלל המזרחיות הזאת?" " |
הפעם לא אכתוב ביקורת על הספר, אולי אעשה זאת במועד מאוחר יותר. אהרהר קצת על השאלה שהם מציגים "מהי בכלל המזרחיות הזו". (ותודה ליעל ישראל)
לפני כמה שנים, כתבתי סקירה על ספרו של סמי שלום שטרית "המאבק המזרחי בישראל". פתחתי כך: " סבא שלמה וסבתא נדרה ,ההורים של אבא, נולדו בצנעא. סבא אביגדור וסבתא דבורה, ההורים של אמא, נולדו במזרח אירופה. ואני נולדתי חום בהיר."
אני מדבר בח' וע' (אבא התעקש אתנו על זה) ונושא שם משפחה מזרחי, חום בהיר. גדלתי בהתנחלות קטנה. סביבה אשכנזית. היו לנו שניים שלשה תימנים בישוב. אבל אני לא הרגשתי שייך אליהם. אז לא היו מזרחים, רק ספרדים. ואני, אף פעם לא חלמתי בספרדית.
היינו נוסעים לפעמים לסבא שלמה, ולפעמים לסבא אביגדור. אכלנו מרק רגל וגם גפילטע פיש. בבית היינו אשכנזים כמעט לגמרי. בבית הכנסת התפללנו עם "כולם", כי ככה כולם עושים.
כשהגעתי לתיכון הנחשב "נתיב מאיר", שמעתי לראשונה על המכסות. כדי לא להוריד את הרמה, כך סיפרו לי בחדרי חדרים, יש מכסה לספרדים. שלא יהיו יותר מדי מהם. (לזכותם יאמר שלפחות התביישו בכך, לא כמו המוסדות החרדים של היום). מעט הילדים החומים שהיו בתיכון שלי היו כולם מ"משפחות טובות", ורובם, תאמינו או לא היו חומים בהירים כמוני. גם אני, הלכתי להרשם ל"נתיב מאיר" יחד עם אמא שלי, ככה ליתר בטחון.
תו התקן היהודי דתי היה אשכנזי. זה היה הסטנדרד, הברור והמובן מאליו. מזרחיות הייתה פולקלור, עניין להשתעשע בו מעת לעת, ולהגחיך אותו כל שאר הזמן. בבית ספר נתנו לכולם סידור אחיד אחד. בשיעורי הלכה למדו את קיצור שלחן ערוך של הרב גאנצפריד.
בבני עקיבא הכרתי בעיקר את סניף "מרכז" (ירושלים) , ואת תל אביב-צפון, רחובות ובני ברק. איכשהו לא יצא לי לפגוש את שעריים ופרדס כץ, נתיבות וקריית שמונה. כל אלה היו מקומות שהלכו אליהם לעשות שירות לאומי. גם אני, לבושתי, נסעתי יחד עם חברים בשמחת תורה לטבריה "לשמח", והטרדתי יחד עם חברים מתפללי בית כנסת בקפיצות ושירים שלא הכירו ולא שערום אבותיהם מעולם.
כל זה היה הרבה לפני שהבנתי מה זו הדרה והכללה, ומתי ה"אנחנו" הוא לא בדיוק אנחנו. למדתי על טכניקות של השתקה, מתי נושא הופך לעניין שלא מדברים בו, ומיד אחר כך למשהו ששייך לזמנים אחרים וכבר לא צריך לדבר עליו. העוולות עליהן מדובר אינן רק משהו בהיסטוריה, ו"על כולם שפכו די.די.טי, והנה ההורים שלי דווקא הסתדרו ולא מרגישים מקופחים".
אבל שום דבר לא פשוט. עם השנים למדתי וקראתי בכתביהם של "מזרחים חדשים", אנשי הקשת הדמוקרטית ואחרים– יהודה שנהב, סמי שלום שטרית, יוסי יונה, מתי שמואלוף, סמדר לביא (אגב, סמדר לביא היא בדיוק כמוני – חומה בהירה) וכמובן אלה שוחט.
מסתבר שאני חייתי שנים ארוכות בלי להיות מודע להיותי מזרחי. ולא לגמרי ברור לי לשיטתם מה ראוי שאעשה. האם אני צריך לפתח אחת כזו? ומה אעשה איתה כשתהיה לי?
אף פעם לא תפסתי את עצמי כיהודי-ערבי. אני לא מצליח להזדהות עם המזרחיות האינטלקטואלית ששורשיה באוניברסיטאות המערב, בזה לכל לאומיות חוץ מזו הפלשתינית, ומתנגדת לכל גישה אתנית חוץ מזו שלה עצמה. מזרחיות שמקדשת את העבר אך מורדת ביהדות. לא ברור לי מה טיבה של המזרחיות הזו, שנשענת על ערכים אוניברסאליים ותמיכה בינלאומית. מה זו הדיוק זהות יהדות-מזרחית שכוהניה הם פרנץ פאנון, הומי באבא ואדוארד סעיד? קשה לי להבין מדוע אי אפשר לדבר על זהות אשכנזית בלי להיות מטרה להתקפות.
עוולות העבר אין להמעיט בחשיבותן, אך אי אפשר לתקן את העבר. אפשר לדבר עליו ולנסות להבין את מה שקרה, אבל אסטרטגיה של קריאה מחדש של העבר כוחה מוגבל אם אינה מתכוונת להווה ולעתיד. יותר חשוב לטעמי הוא המצב כאן ועכשיו, שגם הוא למרבה הצער רצוף עוולות מכל טעם ומין. כאלה שחשוב להלחם בהן. חלקן תוצאה ישירה של מה שהיה אז, חלקן צרות חדשות שמתרגשות ובאות לעולם.
אני מקווה שביקורת על המזרחיות הזו לא ממקמת אותי בעיני מאן דהוא בצד השני של המתרס. לא הצטרפתי לאלו המסתייגים ומתנכרים. למרבה הצער בשני המחנות מעדיפים לשאול "הלנו אתה או לצרינו", ועמדה מתלבטת כמו שלי עשויה להיות מצע להתקפות. אני מודה, יש לי יותר שאלות מתשובות.
הייתי ילד קטן, שאבא ואמא בשבילו הם הדבר הכי מובן מאליו. לא הבנתי שהשד העדתי גר אצלנו בארון המטבח, נעול טוב – שלא יצא. לא ידעתי מה אמרו הדודות של אמא על אבא, ולא מה אמרו הדודים של אבא על אמא. אבל אמא שלי אף פעם לא הקשיבה לאף אחד, זה ידוע.
לעניות דעתי השד הוא לא שד עדתי.
אנחנו פשוט לא מצליחים לשים את האצבע על השבר בנפש העם. מי שבא מהמזרח ידבר על מקום מוצאו ומי שבא מן המערב ידבר
מהמקור ממנו הוא שאב את עברו
התלאות שבאו על כל מהגר כאן הן תלאות של תלישות המזרח מרגיש מקופח כי הוא לא היה מבוני המולדת ומי שהיה לפניו בוודאי ישכין את הוויתו והיא מכוח ההתרחשות והאנרציה תשלוט ותשליט אורח חיים וחשיבה
מעניין, רגיש. מעורר הרבה הזדהות.
כל ההוכחות במב שכתבת.
היו לנו שניים שלשה תימנים בישוב. אבל אני לא הרגשתי שייך אליהם.
בבית היינו אשכנזים כמעט לגמרי.
בבית הכנסת התפללנו עם "כולם",
כשהגעתי לתיכון הנחשב "נתיב מאיר",
תו התקן היהודי דתי היה אשכנזי.
בבית ספר נתנו לכולם סידור אחיד אחד. בשיעורי הלכה למדו את קיצור שלחן ערוך של הרב גאנצפריד.
בבני עקיבא הכרתי
מסתבר שאני חייתי שנים ארוכות בלי להיות מודע להיותי מזרחי .
אתה מזרחי?הצחקת.מזרחי,אם יש דבר כזה,זו תודעה.
לך אין תודעה,וההוויה שלך היא חרדלית.
אין בעיה שתבקר כל דבר.אבל מקריאת כל הלינקים שהבאת,אתה עונה בול קליעה על כל מה שפאנון כתב עליו.
אני יהודי, לא הסתרתי זאת מעולם. )לא ברור לי למה חרדלי, ומה ענינו של "משובט" לכאן, אבל מילא)
מעבר לכך, אני לא בטוח שהבנתי למה אתה מתכוון, האם יש לי "תודעה כוזבת" לשיטתך?
בעניין דבריך לעקאל – אין דבר כזה "תודעה כוזבת" בפני עצמה. תודעה היא עניין אישי, והיא זו שמגדירה את המציאות לאדם. הדרך היחידה בה תודעתו של אדם יכולה להיות כוזבת היא אם אדם אחר יגדיר אותה ככזו (בברוטליות…).
לגבי דבריך – גם אני מרגיש כך מאז שעמדתי על דעתי. אני מפקפק במזרחיות ואף טוען שהיא מעולם לא היתה קיימת מחוץ למדינת ישראל; תמיד תהיתי על הקשר בין אבי, יליד העיר ספקס שבטוניס, שלא דיבר ערבית עד גיל 13 (בבית דיברו צרפתית ואיטלקית. המשפחה ירדה מנכסיה ואבי יצא לעבוד במדבר עם הבדואים, שם למד את מעט הערבית שידע) אשר כל אימת ששמע שירים בערבית היה מתחלחל (אלו השירים של "הברברים") לבין גיסי שמוצאו בעיירה גבס בטוניס. איני מבין גם מה הקשר בין שכנה של אמי, יליד מצרים, פרופ' לרפואה שהיה מנהל מחלקה בבית חולים גדול אשר היה נהנה במידה שווה מאום כולתום ומבטהובן ובין אותו יהודי פשוט שמוצאו מכפר בהרי האטלס.
התשובה היא – ההגירה של ישראל בשנות ה-50
וה-60. זהו קשר של מהגרים שנדחקו במידה כזו או אחרת לשוליים. אולם קשר רגשי, אמיתי ועמוק אין כאן. הנ"ל לא ימצאו נושא לשיחה ואף סביר שלא יעשו חברים שלא מתוך כורח. וכזו היא גם המזרחיות – פיקציה שנכפית על רבים בעל כורחם, שמשרתת מטרות פוליטיות של מספר קטן של אנשים.
מזרחים הם השחורים של האשכנזים, אבל לא מספיק שחורים כדי להקרא ערבים…
שחס וחלילה לא יתבלבלו – להם מותר לנקות את הרחוב וגם לגור ברחוב, ולערבי מותר רק לנקות.
מה עם הגזזת?!?
הקורבנות, חלקם עוד בחיים! מה עם לפתוח ת'תיקים?
פשוט דיכאו את הכל כדי שהזמן ישכח, את הטעויות כבר עושים שוב עם האתיופים וגם עם הרוסים במידה פחותה.
לא צריך להיות מזרחי בשביל לשאוף לתקן במה שאפשר את עוולות העבר
כפי שלא צריך להיות מזרחי כדי להאבק בסחר בנשים
מה זה קשור?
והתיאוריה הצבעונית שלך לא ברורה לי
אני לא מרגיש ערבי, ולא אפריקאי ולא שוודי ולא הולנדי
מה לעשות
הי גלעד
ערכתי יחד עם מתי את הספר
ומרגש לקרוא את הסיפור האישי שלך
מעבר לשאלות העקרוניות והפרקטיות
מה עושים כרגע עם המזרחיות
עצם הידיעה והתודעה הם חשובים מאוד
נראה לי שהתשובות או ההתמודדויות שאתה מחפש
עם הזהות האתנית אינן יכולות לבוא כמתכון
אלא רק כבחירה שלך מה מתאים לך לעשות או כיצד לעצב את הזהות שלך
מעבר לעוולות העבר ושחלקן קיימות גם בהוווה
ובזה אנחנו עסוקים רוב הזמן, ואפשר לשנות את העבר. הנה הציונות שינתה לחלוטין את כל העבר שלך.
פינגבק:קורא את פרנץ פאנון « תַּרְבּוּת אֲגֻדָּה
פינגבק:קורא את פרנץ פאנון | ספר חברה תרבות