ב"גלריה" של הארץ התפרסמו ביום ששי סדרת מאמרים על מעמדה של הביקורת בעתונות. אנסה לתת הרהור משלי, בהמשך למה שנכתב שם.
אני כותב ביקורות בעיקר בעיתון "הצופה" עיתון חשוב עם הרבה עבר מכובד, אך היום הוא קטן, ולא נפוץ במיוחד. יש כאלה שחושבים שהוא בכלל נסגר.
המערכת לא מפרסמת נתוני הפצה, כך שאני לא יודע כמה באמת קוראים את מה שאני כותב. נכון, פה ושם אני מקבל מכתבים, לפעמים פונים אלי המחברים עצמם ופה בשכונה לפעמים עוצרים אותי בסופר מרקט. אבל בכלל – קשה לדעת.
לנחמני בעוניי יש מגזר אחד בו ביקורותי זוכות להתייחסות אישית – יחסי הציבור של ההוצאות. רוב ההוצאות שוכרות משרד שדואג לפרסם את ספריהן, מיעוטן מחזיקות יחסי ציבור "בתוך הבית". אלה גם אלה, להוטות אחרי ביקורות ספרים של ההוצאות.
לפני כמה ימים הזדמנתי לחנות ספרים, מן הגדולות וראיתי שיצאה מהדורה שנייה לספר "סחרור". ספר שכתבתי אודותיו ממש לפני שנה. על גב הספר, שתי שורות מעל סטיבן קינג וושינגטון פוסט מצטטים אחד "גלעד סרי לוי, הצופה". התרגלתי לראות את שמי במודעות, משבח ספר זה או אחר. אבל זו הפעם הראשונה שלי על הספר עצמו.
התרגשתי קצת, מודה. אשתי שהיתה אתי שם, הזדרזה וקנתה לי עותק.
סיפור נחמד. אלא מה, הפיתוי לכתוב שבחים רק מתחזק כשמצטטים אותך. למה לריב, שכולם יהיו מרוצים.
האם אני מחוסן מהחשש הזה? בודאי שלא. ובכלל, שאלת האתיקה של כותבי ביקורות בעיתונות שאלה של ממש היא. אני יכול לומר רק שאני משתדל לעמוד בקריטריון הבסיסי למבקר – "ללא מורא וללא משוא פנים".
העובדה שיוצאים כל כך הרבה כותרים בארץ מכריחה את המבקרים (ואת עורכי המדורים בעיתונים, לפחות את העורכת שלי) להיות קצת בררניים. ואז, אם נופל לידי ספר שהוא ממש לא לעניין, אני מראש מוותרת על כתיבת הביקורת עליו. למה סתם להתענות?
מקרים שבהם התעניתי ובכל זאת כתבתי היו כאלה שהיה בהם איזה שהוא עניין לציבור. ואז יצאו לי ביקורות לא מעט קטלניות על "האי של סופייה" ו"בתו של שומר הזיכרון" למשל, שני ספרים שהיו ברשימת רבי המכר, וראוי היה, לדעתי, להזהיר את הציבור מפניהם. אבל בדרך כלל לא אטריח את עצמי בקריאת ספרים בינוניים ובכתיבה עליהם, אם במילא יש במלאי גם ספרים טובים לדווח עליהם.
וגם לי היה נעים מאוד לראות את שמי על כריכת אחד הספרים שהמלצתי עליו. לא חשבתי לקנות לי עותק, אבל עכשיו שאתה אומר – אולי כדאי להנציח את זה.