ב- NRG יהדות מצוטט הרב אבינר כמתנגד לספר "מקימי" של נועה ירון-דיין.
הרב שלמה אבינר כותב היום בעלון "מעייני הישועה" נגד הספר. "האם ראוי לקרוא את הספר 'מקימי'"? שואל אחד מקוראי העלון את הרב. "ודאי לא", פוסק הרב אבינר. "המחברת ייעדה אותו לחילונים. אך גם להם לא מתאים כי הוא רדוד ולא צנוע".
אינני חובב של ז'אנר ציטוטי הרבנים המוצאים מהקשרם. ולא הייתי נזקק לכך כאן לולי הקשר המרתק בין ספר לחברה ולתרבות. זכותו של הרב אבינר להסתייג מסוג כזה או אחר של ספרות, ואם יש בין שומעי לקחו של הרב המעוניינים לשמוע דעה אודות ספר ולא נזקקים למדורי הביקורת בעיתונות, אף זה יכשר בעיני. אני עצמי כתבתי ביקורת על ספרה של נועה ירון שהתפרסמה גם באותו אתר ממש. לא אהבתי את הספר, וזאת בלשון המעטה. לטעמי הוא קרוב יותר למניפסט מטיפני מאשר לספרות. עמדתי הנחרצת לא פגעה במאומה במכירות הספר, כמובן. הספר הפך לרב מכר וזכה לחיבוק אוהב מחוגים דתיים לאומיים. המחברת – נועה ירון דיין, הפכה לחברת כבוד במחנה הסלבריטאים שחצו את הקווים ומוזמנת לאירועי החזרה בתשובה.
דתיים בכלל, ודתיים לאומיים בפרט אוהבים חוזרים בתשובה. הם מוכיחים את צדקת הדרך. הם הרי לא נולדו כאן, ובכל זאת גילו את האמת.
אלא מה, אותם חוזרים לא משיבים אהבה לחיק הציונות הדתית. לא כולם, לא תמיד, חלקם מנומסים יותר וחלקם פחות אך ברור להם שהאמת אצלם, לא כאן.
בכל מה שנוגע לברסלבים העניין יותר מורכב אפילו. צמיחתה של הניאו חסידות הזו מאתגרת את התפיסה הדתית המקובלת בחוגים הדתיים לאומים. היא פורצת גבולות ומאיימת על ההיררכיות הדתיות, ועל סדרי העדיפויות האישיים.ערכי הסובלנות הדתית יחד עם ההכרה בחשיבותה של יראת שמים מכל סוג שהוא, מאפשרים לתמוך בחוזרים הללו, למרות ביקורתם הנוקבת, ומחייבים להצניע את הביקורת ולומר אותה בלשון רפה.
נראה לי שתגובתו של הרב, בכוונה או לא בכוונה, חשפה את התחום הנסתר ביחסים שבין "המגזר" לחוזרים בתשובה.
יתפרסם בטורי "ספר חברה תרבות" במדור "סופרים וספרים" בסוף השבוע
אני לא חושבת שזה העניין.. אני מסכימה שיש קטעים בספר, שאינם ראויים לקוראים דתיים. אך דווקא הם התחברו לספר כל כך, כי יש בספר מן הגעגוע, הכיסופיים, הכמיהה לאמת.. משהו שדתיים מ"לידה" קצת איבדו עם השנים. (ובאותה מידה אני בטוחה שאם חרדים היו קוראים את הספר, היו נהנים לא פחות.) לכולנו יש איזה רצון להתחדש, לטעום שוב. מן הטעם המתוק הכמהה של היהדות. אני אישית גדלתי על ברכי הציונות הדתית, התענגתי על הספר ונהנתי מכל רגע. וזה אכן לא פלא שבשנים האחרונות נכנס יותר ויותר חסידות לציונות הדתית, יש שם משהו נוגע, ומעורר בזה אין ספק.