אריק גלסנר כותב בבלוג שלו "בגנות הדעתנות, בגנות האקטואליה". הוא מוחה על כך שלכל אחד יש דעה.
מבקר דעתן
"הדעתנות הישראלית היא מכה שאינה כתובה בתורה. לכל אחד יש דיעה ועל כל דבר וכל הזמן. כל ישראל פובליציסטים הם כל ימיהם, ורק לפי שעה הם רועים בברסלב או מתווכי דירות. זה לא רק עניין עממי (קלישאת נהגי המוניות וכדומה). להיפך, אפילו". לסיום דבריו אומר גלסנר כי "הספרות היא הניגוד המוחלט למכת האקטואליה "הרת הגורל" והדעתנות הנפוחה מחשיבות עצמית. ספרות היא התכנסות, חרישיות, התמקדות באנושי, הפרטי, התמקדות ביופי, בדקויות, היסוס, תעיה, ספק, חוסר-ביטחון."
וכתיבת ביקורות ספרות בעתון? לאיזה צד של המתרס היא שייכת? או שמא זכות זו שמורה רק לו? תיאוריה צריכה להיות בת הכלה עצמית. מי שמבקר מבקרים באשר הם, צריך להתאמץ במיוחד לשכנע מדוע ביקורתו זו בכלל ראויה להשמע, מי שמבקר לפרנסתו דרך קבע, נדרש גם להסביר מדוע בחר לעצמו מקצוע כל כך מפוקפק.
גלסנר מוחה על כל מבקרי התרבות באשר הם, ועל כל אלה שיש להם דעה. הוא מציע לא להביע דעה, חוץ מאשר בעניינים שבשוליים.
ההבחנות שלו בין אינטלקטואלים ל"אינטלקטואלים" מזכירות לי את בורדייה. צריך הרי למצוא דרך להבחין בין המבקרים האמיתיים שיש להקשיב לדבריהם, לבחורות דעתניות שקוראות "הארץ". (שעל פי גלסנר,הן זן מסוכן במיוחד של דעתנים).
דעתנות זה מצוין, מעורבות זה נפלא. מה שחשוב הוא לדבר לענין.
אבל למה להבאיש אותה בסיומת כל כך שובניסטית?
ההומור לכאורה לא מסייע לטהר את האוויר אחרי משפט כזה
צוחק על השוביניזם של גלסנר.
סליחה, אבל אם אתה כבר מצטט אז למה לא את השורות האלה: "להיות אינטלקטואל בישראל זה לייצר דיעה בעד/נגד וינוגרד תוך חמש דקות. להיות אינטלקטואל-מעורב בישראל זה ללהג בסבר פנים חמור בעד/ונגד כניסה לעזה. להיות אמן משמעותי בישראל המתוחכמת זה להנפיק 'אמירה' על 'המצב'. להיות 'מבקר תרבות' בישראל זה לנתח את 'הישרדות' או 'הדוגמניות' ל'עומק'". אני לא התרשמתי שאריק יוצא כנגד הבעת דעות או ביקורת באופן כללי, כפי שאתה מנסה להציג זאת. הוא יוצא כנגד דרמטיות היתר, החשיבות העצמית ביחס לתוכן מושא הדעה ועל כך שהדיון בישראל הפך להתלהמויות שחור-לבן.
זו היתה אירוניה. אתקן מעט את המשפט
מאשה – התיחסתי להבטים מסוימים במאמרו של גלסנר. את יכולה להתיחס לאחרים
אבל גם בלי לקרוא אני מבינה לנהמת לבו.
גם אותי מעצבנים הדעתנים שדעתם שונה משלי, שהם הרוב המוחלט בהחלט. מעצבנים זה לא מילה, מטריפים אותי ממש, איך אפשר להיות כל כך רפי מוח?
כבר מזמן ראיתי שהכי נעים זה להווכח עם אנשים שמסכימים איתך, שאז השיחה זורמת ומתפתלת והרעיונות ניתזים מצד לצד כמו כדורי פינג פונג, תענוג לנפש.
לא קראתי את המאמר המקורי
אבל אהבתי את הנוכחי….
ושאלה אחרת – האם ג'וד ש שהגיבה פה היא ג'וד שבא?
האם זכינו לביקור מאותה אישה מיתולוגית שתרגמה את פ.ג'. וודהאוז לעברית?
נדמה לי שאריק גלסנר התכוון לדעתנות במובן "דעתנות", סוג של גנרציה של דעה לכל עת. ונדמה לי שגם דעתך לא רחוקה מדעתו. אבל מה אני מתערב, יבוא השכן שלך ויסביר את עצמו (אלא אם כן דתל"שים נמנעים מלהגיב למבקרי "הצופה" או מה שזה לא יהיה…)
מבקר זה מקצוע פרדוקסלי. הוא תוקפן על מנת להגן על טקסטים עדינים. הוא דעתן על מנת להגן על ספרות מהוססת (לא מבחינת איכויותיה).
וחוץ מזה: אני לא פוסל דעתנות באופן מוחלט. אם הזכרת את בורדייה, אז אני בעד ,"אינטלקטואל ספציפי" (המונח של פוקו? אבל שבורדייה אימצו) לעומת האינטלקטואלים-הציבוריים "הטוטאליים" המצויים שבידיהם "שיטה" לפתרון חולאי ישראל: למשל, מדינה דו-לאומית. למשל, רק כלכלת שוק, או רק כלכלה מווסתת. פתרונות "קסם", למשל במקרה הראשון, שהוא מתכונת עם קבלות למלחמות אזרחים בלתי פוסקות.
מבקר הוא "אינטלקטואל ספציפי".