השכם השכם בבקר – על הספר "אלוף בטלות"

רוכל זה עסק במכירת גלולות משובחות המרוות את הצימאון, כל הבולע גלולה אחת לשבוע אינו זקוק עוד לשתיה. למה אתה מוכר זאת – שאל הנסיך הקטן גלולות אלה – הסביר הרוכל- מאפשרות חסכון נכר בזמן. מומחים חשבו ומצאו כי בדרך זו אפשר לחסוך חמישים ושלוש דקות בשבוע. – וכי מה עושים בחמישים ושלוש דקות אלה? – יכול אתה לעשות ככל העולה על רוחך… – כשאני לעצמי – אמר הנסיך הקטן בלבו – אלי היו לי חמישים ושלוש דקות פנויות, הייתי הולך לי בנחת אל המעיין. (הנסיך הקטן, אנטואן דה-סנט אכזופרי) ההמצאה החדשה שלי מאפשרת להפוך את תהליך ההליכה לפרודוקטיבי ואפקטיבי יותר (דין קיימן – ממציא הסגווי – קורקינט ממונע בראיון לערוץ TECH-TV דצמבר 2002 )

כשראיתי שיצא לאור הספר "אלוף בטלות" שכתב  טום הודג'קינסון, המייסד והעורך של המגזין הבריטי החשוב The Idler ("הבטלן"), שמחתי בלבי. סוף סוף ספר שאפשר להזדהות איתו. קצת איזון לאוסף ספרי העצות לשיפור עצמי שמעייף כל כך לקרוא. לא חלפו חודשיים והזמנתי אותו מההוצאה. הם כמובן לא שלחו.אולי התעצלו, או סתם היו עייפים. רק אחרי חמש או שש תזכורות, הגיע הספר. היה שווה לחכות. (אגב, שם משובח – ברכות למתרגם שעשה מלאכה משובחה בתרגום שם הספר, וכותרות הפרקים – כולם קולעים אל השערה.)

"גדוּלה והשכמה מאוחרת הולכות יד ביד. ההשכמה המאוחרת נועדה לבעלי החשיבה העצמאית, האינדיבידואלים המסרבים להשתעבד לעבודה, לכסף, לשאפתנות…. לא, משכימי הקום אינם בריאים, עשירים וחכמים. לעתים קרובות הם חולניים, עניים וטיפשים דווקא. הם משרתים את מי שקמים מאוחר יותר. אם אינכם מאמינים לי, התבוננו בפרצופים הסחוטים והמיואשים ברכבות התחתיות בערים הגדולות של אומותינו המתועשות — לונדון, טוקיו, ניו־יורק — בין שמונה לתשע בבוקר. בריאים? ממש לא. עשירים? לא, או שלא היו נוסעים ברכבת התחתית בשעה כזו. למעשה, העובדים בעלי השכר הנמוך ביותר הם לרוב אלה שנוסעים בשעות המוקדמות ביותר. חכמים? הכיצד, אם בחרו להגיע בדרך כזו למקום עבודתם? אם אתם רוצים בריאות, עושר ואושר, הצעד הראשון הוא להיפטר מן השעונים המעוררים שלכם!"

צודק מחבר הספר "אלוף בטלות" הרי מלכים דרכם לקום מאוחר, כך שנינו במסכת ברכות, שום טובה לא תצמח מקימה בשעה מוקדמת.
הודג'יקנסון מאריך בתיאור קשיי ההתעוררות בשמונה בבקר (שהיא שעת הקימה המקובלת בבריטניה, בה נוהג להתבטל המחבר), באתגרים הניצבים לפתחו של מי שמוטל במיטתו בתשע בבקר (שעת תחילת העבודה המקובלת שם), עד השעה עשר הוא מציע להרהר והעמיק חשוב, ובאחת עשרה? הגיע הזמן לארוחת בוקר מאוחרת. וכך זה נמשך. לא כל כך פשוט להיות בטלן, לכן לספר עשרים וארבעה פרקים. כל פרק כנגד שעה מן היממה והדרך המתאימה להתבטל בה. שהרי לא דומה בטלה מנומנמת של עשר בבוקר, לנמנום שתיים בצהריים. הודג'קינסון שוזר ציטוטים מחוכמים, עם עצות מועילות כדי לרומם את רוחו של הבטלן ולספק לו תמיכה אידיאולוגית במאבקו הצודק לשקט ושלווה. חשוב במיוחד להתבטל בזמן שאחרים עובדים, מציין הודג'יקנסון. השתמטות היא לב הענין. כמו שאמרה בילבי בת גרב – אין "חופש גדול" למי שלא נמצא אף פעם בבית הספר.

הספר משעשע, מצחיק, מעורר הזדהות לעתים, וגם ליפא העגלון אומר שקצת פחות זה קצת יותר, אבל בסופו של דבר – זה לא רציני. אדם לעמל יולד כך תאמרו בוודאי.  "טוב להתבטל." עונה לכם  הודג'קינסון, "מטרת הספר הזה  היא גם לדבר בשבחה של העצלות וגם לצאת נגד תרבות העבודה של העולם המערבי, תרבות ששִעְבְּדה, שברה ודיכאה רבים כל־כך מאיתנו." יש כאן ענין עמוק הרבה יותר מכמה בדיחות בשבחה של השינה המאוחרת. הודג'יקנסון משלב בתוך תאורי המשעשעים מחשבות על מקומה של העבודה ושל אתוס החריצות בתרבותנו.  אמנם אמירות בגנות העצלות אפשר למצוא כבר משחר הימים, הוא אומר, אבל הקונטקסט התרבותי של עבודה לאין קץ הוא הקפיטליזם. הודג'קינסון מצטט את  פול לאפארג' שכתב כבר  ב1883 מסה שכותרתה "הזכות לעצלות" :

"טירוף מוזר אוחז במעמדות העובדים בארצות שהציוויליזציה הקפיטליסטית מושלת בהן…. הטירוף הזה הוא אהבת העמל, התשוקה החולנית לעבודה, מוגזמת עד כדי התשת כוחם וחיוניותם של הפרט וצאצאיו".

ביוון העתיקה, עבודה קשה הייתה נחלתם של העבדים. אזרח גאה היה פטור מצרות אלה והיה יכול למצוא נחת בעיון לימוד ומחשבה חופשית. בתוך ההתקדמות הטכנולוגית משהו השתבש. אם פעם חשבו שתיעוש ומיכון יפנו זמן רב לאנושות, מסתבר ששעות העבודה רק הולכות ומתארכות. גדעון קונדה, שערך מחקר בקרב עובדי הייטק מספר כי נהוג היה לומר כי "אצלנו יש שעות עבודה גמישות. אנחנו יכולים לבחור איזה עשרים שעות ביממה אנחנו רוצים לעבוד". בתוך התרבות שבה אנחנו חיים, לעצור לרגע ולשתות מים מהמעיין נחשב בזבוז זמן. צריך להספיק, הכול, והרבה ומהר. כל דקה מנוהלת, כל רגע נספר. צריך להתקדם ולהרוויח יותר ולהצליח. הצלחה היא כל העניין, ו"מבחן התוצאה" הוא זה שקובע.

– אמריקניות אמיתית היא גישה,פילוסופיה,תבנית התנהגות… – אבל במה פישלתי? – מחת"א הזמין לאחרונה ממחשבי מס הכנסה סקירה של כל אזרח שעבר אמריקניזציה תרבותית באזור הדרום-מערבי. המחשב ירק שמות של בעלי תעודה שלא עשו בשנה האחרונה יותר כסף מבשנה שלפניה או שנראו תקועים בעבודה גרועה או ללא סיכויי קידום……." (מתוך ספרו של מייקל בישופ "פיליפ ק. דיק מת – כמה נורא")

וובר כתב על האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם. הוא טען שהאתוס הפרוטסטנטי הוביל לחיים של עבודה קשה שאפשרו צבירת הון. הקפיטליזם בן זמננו תומך בעבודה קשה כדי לממן אורח חיים שאין באמת אפשרות לממן אותו.
האדם עבר רדוקציה לצרכן. ופרדיגמת האדם כצרכן השתלטה על תפיסת העולם. היום מדברים על "צריכת תרבות" ושוחרי מוסיקה קלאסית הם "צרכנים אנינים". בתי הספר, שליחי החברה שתפקידם להכניס בינה בקדקודם של צעירינו, הפכו לספקים לדור חדש של "צרכני שירותי חינוך".
אתה הוא מה שאתה צורך, ולכן כדאי שתעלה ככל יכולתך את הוצאותיך. בפרסומת לכרטיס אשראי מפתה הקריין בקול צפיחית הדבש שלו ליהנות כאן ועכשיו, הכל אפשרי בהלוואה מיידית של שלושים אלף שקל. "מגיע לך" אומרות הפרסומות. והכל צורכים וצרכים, גם דברים שאיננו צריכים. אלא מה, אפילו הלוואות מידיות צריך לשלם בסופו של דבר, ומרוץ העכברים נמשך ללא הפסקה.
לעבודה האינסופית יש מחיר כמובן. קוצר הזמן מאלץ לעשות מיקור חוץ ( out sourcing ) למשימות שפעם היינו עושים בעצמנו. ואין כוונתי לקציר שעורים או תפירת חולצת כותנה. הבית עצמו מופרט, ושרותי ההורות מועברים החוצה. השבוע שמעתי ברדיו פסיכולוג שמציע להורים לתכנן היטב את השבוע ולהתייחס לבית כמו לכל משימה בחיים. עולם הפוך. מקום העבודה קורא לעצמו "בית" או "משפחה" את הבית צריך "לנהל". אין זמן לשום דבר, ולכן צריכים להיות יעילים.
במוסדות החינוך אין זמן ללמוד שיר או סיפור, ולא להתרווח בצל האילן ולראות מה רבו מעשיך. צריך ללמוד דברים מועילים ושימושיים, אומרים מוספי הכלכלה. עלינו  לבנות את תכנית הלימודים כך שתייצר עובדים מיומנים ומקצועיים שישפרו את מקומה של ישראל במפת התחרות העולמית, ספק מבטיח ספק מאיים נשיא התאחדות התעשיינים.

"זמנים מודרניים", סרטו הקלאסי של צ'רלי צ'פלין מוחה על הניכור שבתיעוש ועל שיטות "הניהול המדעי" המנסות להאיץ באנשים. בסצנת מופת נופל הפועל אל תוך המכונה והופך חלק ממנה. "זמנים מודרניים" נפתח בצילום של שעון המתקרב לשעה שש. מיד כשמגיעה השעה ממלאת את המסך תמונה של עדר בקר המתנהל במהירות. מיד אחר כך נראים גברים רבים אצים רצים לעבודתם במפעל. ההשוואה ברורה. כולם רצים כעדר בהמות.
באחת הסצנות בפתיחה מנסה הפועל לתפוס כמה רגעים של מנוחה בחדר השירותים ומתיישב לעשן סיגריה. על הקיר שמאחוריו מופיע במסך ענק המנהל הנוזף בו על בטלנותו וקורא לו  שישוב לעבודה. השנים חלפו ונראה כי מאז אין צורך בשעון גדול המוצב בכיכר העיר, ובמנהל נוזף. אלה הפכו לקולות פנימיים, הנמצאים בתוך כל עובד ומאיצים בו לרוץ ולהספיק עוד ועוד, לתפארת בעלי המניות.

יתפרסם בנוסח שונה מעט בעתון "נקודה" היוצא לאור בסוף השבוע