את המסלול הבסיסי שלי כבר הכפלתי פי שניים, והעליות שבו, שהיו כה אכזריות, כבר התרגלתי אליהם. ההילוכים כבר כמעט מתחלפים לבד. צירפתי רכיבות לילה, לבוש בווסט מחזיר אור ושלל פנסים. (הכביש שאני רוכב בו מואר ורחב.) זה עדיין לא מספיק, אבל אף אחד לא הבטיח שכל הפרויקט הזה יהיה קל. לקנות אופניים, זה פשוט. וגם לקרוא מגזינים אינה מלאכה מעייפת כל כך. החכמה היא לשלב את הרכיבה באורח החיים.
אצלי ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה, באמת, כי אני גר בראש ההר. מצד שני, לנסוע – אפילו חצי שעה ולרכוב באיזה מקום, מוציא לי זמן שיכולתי בו לרכוב עוד. ולא כל שבוע יהיה לי זמן לזה. לכן עכשיו אני אנסה לשלב. מצד אחד הגדלת הטווח של הטיולים מהבית וחזרה, ומצד שני, אעשה גם מסעות בכיוון אחד – מהבית – בימים שאשתי יכולה לאסוף אותי מהיכן שהוא שאגיע אליו. פה ושם גם אצא לרכיבה בבית שמש. קצת מכל דבר, לפי הפנאי שיש לי באותו שבוע.
יש לי עדיין מין חשש עמום, לא יודע ממי לא יודע ממה. לכן אנסה להגדיר יעדים קונקרטיים, שמותחים בכל פעם את מה שעשיתי עד לאותו שלב. המשימה הבאה – להגיע לבר בהר ברכיבה, ולחזור. בר בהר, זאת כל רוכב אופניים יודע, היא נקודת ציון משמעותית. מיתולוגית כמעט. המרחק מביתי הקט אל הבר – הוא עשרים קילומטר בדיוק. לא משהו שאני לא מסוגל לעשות, ככל הנראה, ובכל זאת משהו שלא ניסיתי עדיין.
אתמול רכבתי חצי דרך. בנינוחות, נתתי לגרוויטציה לעשות את שלה בירידות ושמרתי את מאמצי לעליות. חוץ מקטע אחד קשה, ושתי משאיות מעצבנות, עבר בהחלט בשלום. ביום ששי – אם לא יצוצו בעיות מיוחדות אני עולה לאופניים ונוסע. ויהיה מה שיהיה. צריך להפסיק לחשוש.
========
יום ששי חזר. חשבתי לצאת בשש, יצאתי בערך בשבע. החצי הראשון של הדרך היה קל למדי. חוץ מעליה ערמומית אחת בפניה מכביש 60, הכל עבר כשורה. אלא מה, בעודי גולש לי לכיוון ביתר (לא זאת שזכתה בדאבל, העיר), והרוח מנפנפת לי בשאריות השיער, מצד שמאל , אני שומע בשקט – חכה חכה, אתה צריך לחזור את הדרך הזו בדיוק. חכה חכה, עוד תשלם על הירידות.
עוד כמה קילומטרים נוחים יחסית ועוד שנים שלושה. והגעתי למחסום. עברתי אותו חיש ונכנסתי לארץ רוכבי האופניים. ימינה בצומת צור הדסה, שני קילומטרים קלילים, והנה הבר שבהר. סגור. טוב, ידעתי שסגור בשעה הזו, אבל בכל זאת הצטערתי קצת. חוץ מרוכבת אחת שחנתה שם ויצאה, ובדרך בירכה אותי לשלום, והעובדים שהתחילו להתארגן, לא היה אף רוכב ולא אופניים נוצצות וכלום. מילא.
נחתי, שתיתי, וכו’ – ויצאתי לדרך חזרה, עם חשש מסוים מהעליות שבדרך.
עד ביתר, הכל היה בסדר. עליות, אבל בסדר. עזבו אתכם מאחוזים ושיפועים – אני יש לי סולם עליות משלי. הסולם הוא לוגריתמי, כלומר מעבר משלב לשלב הוא פי עשר.
- בסדר, מה לעשות שלא הכל ירידות
- צריך להתאמץ
- מעייף
- סבתא שלי רואה כוכבים
- %$#%&*^%
זו היתה עליה מסוג 5. רק שלשה וחצי קילומטרים, אך במצב הכושר שלי יש פה עדיין אתגר של ממש. אבל – כבישונים אמיתיים לא יורדים מהאופניים ודוחפים אותם ביד. לא ולא. נאבקתי עם כל מטר, ויכולתי לו.
וגם הגעתי הביתה, ברכיבה. שאר העליות כבר התביישו לדבר ונתנו לי לעבור בשקט.