בגיליון שבת פרשת "במדבר" התייחס אביה הכהן לטורי, שנכתב שבוע קודם לכן אודות ספרה של אורה רבקה וינגורט – "אור הלבנה – בינה נשית במעגלי העתים". אביה הכהן סבור כי ביקורתי היא "בבחינת 'טוענו בחיטים ועונה לו השעורים'". לדעתו, ספרה של וינגורט אינו ספר הגות "ולדעתי הכותבת אינה מתיימרת כלל וכלל להיות במקום הזה. כתיבתה היא כתיבה אישית המיועדת בעיקר לנשים ויש בה הרבה תובנות מקסימות ויפות."
הוא ממשיך וטוען כנגדי כי אני "מנסה למשוך אותה למגרש אחר של ווכחנות והוכחות, מגרש שאורה רבקה אינה מעוניינת לעמוד בו. השאלה האמיתית שיש לשאול בהקשר לזה היא, האם הכותבת מדברת מן הלב, והאם חשים הקוראים שהיא מדברת אליהם ומכניסה אותם אל עולמה שלה."
אמנם אני סבור שדעתי מייצגת במידה הוגנת את הספר בשלמותו, אך כמי שכותב ביקורת מדי שבוע על אחרים, ברור הוא שצפויה לי ביקורת שכנגד, ואי הסכמות, הן לתוכן הביקורת והן לסגנונה, ועלי לקבלה. עם זאת, אני מבקש להתייחס לסוגיות עקרוניות העולה מתוך דבריו של אביה הכהן.
לטעמי, מציג ספרה של וינגורט גישה מהותנית לנשיות, ולצורך דיוננו זה לא משנה האם אני צודק בפרשנותי זו, או לא, ומה ערכה של מהותנות, מאחר שהכהן מתייחס לעצם העלאת הטענה ושולל את הלגיטימיות שלה. לדבריו הכותבת כתבה "כתיבה אישית המיועדת לנשים", ואין מקום כלל לדון בהנחות היסוד ותפיסת העולם העולים מדבריה.
ואני שואל – מדוע? האם אמירתו שזו "כתיבה המיועדת לנשים", משמעותה כי אורה וינגורט כתבה "רק ספר נשים" ובתור שכזה היא לא ראויה להתייחסות לטענותיה ולמה שעולה מהן? האם רק הוגי דעות מוסמכים רשאים לפעול בעולם הרעיונות, ואחרות תסתפקנה ב"דברים היוצאים מהלב"?
למעשה, מתייחסות הטענות שהוא מעלה כלפי אותו מאמר לאותו ספר, לכל סוגית הביקורת, ולביקורת התרבות במיוחד. האם יש לראות את כל התוצרים התרבותיים, וספר בכללם, כיצירה העומדת בפני עצמה, מתוך כוונותיה היא, או שאפשר לגשת אליה בפרשנות חיצונית, המנסה לחלץ משמעויות שהכותב עצמו אולי לא התייחס אליהם. האם יש מקום לדון ביצירה בהקשר התרבותי והחברתי הרחב שלה?
מעשה הביקורת חייב להעשות מתוך ראיה חיצונית, אנליטית. אמנם, יזהר הכותב שלא יחטא, יוציא דברים מהקשרם וישעבד את הספר לטיעונים המזומנים לו מראש, אך אין להסתפק רק ב"כוונת המחבר" כפי שהוא עצמו ניסח אותה. שאם לא כן, ונתר לנו רק לכתוב סקירות קצרות על תוכנו של הספר, ותו לא.
לא במקרה נקרא טורי "ספר חברה תרבות", כי לשם כך נתכנסנו: לראות את מקומו של הספר בחברה, ובתרבות. שאלת ההקשר החברתי היא עניין חשוב לענות בו. כל יצירה תרבותית נטועה בזמן ובמקום, ויש לה הקשר ומסגרת תרבותית וחברתית. חשוב לדון מי הם נמעניה של אותה יצירה, מה הן הנחותיה הסמויות ומה אזור העיוורון שלה – המקום בו היא תופסת את המציאות כמובנת מאליה. כל זה ביצירה ספרותית. הדברים נדרשים שבעתיים בספר עיון מסוגו של "אור הלבנה" המבקש לשאת מסר לקוראותיו ולהנחותן דרך. מי שמבקש לשאת אמרותיו לרבים, צפוי להיות נדרש לדין וחשבון על מה שעולה מדבריו.
כך או כך – למחרת פרסום ביקורתי, עוד בטרם התקבלה תגובתו של אביה הכהן, קיבלתי מכתב בדואר האלקטרוני: "בהמשך לכתבה על ספרה של הגב' אורה-רבקה וינגורט "הביטי נא אל הירח". אודה לך, באם תוכל לשלוח לי פרטים אודות המחברת – טל'/כתובת/פקס אני מעוניינת בדחיפות לרכוש את הספר".
יתפרסם בטורי "ספר חברה תרבות" בעתון "הצופה"
עם סנגורים הטוענים כי מדובר ב"כתיבה אישית המיועדת בעיקר לנשים", מי צריך אויבים וגו.
ולהערה האחרונה: אני מופתע לא פעם לגלות כיצד קריאתם של אנשים מרפרפת כל-כך. הייתה תקופה שקיבלתי פניות ובקשות חוזרות מאנשים שונים שחיפשו מידע על מוקדי מכירה ותוכניות מנויים לכתב עת שסוקר בבלוג במילים כמו חובבני, שמרן ולא מעניין.
המונח מהותני, שאתה אמנם חוזר ומסביר את משמעותו בביקורות שלך, עדיין אינו מוכר היטב בציבור הרחב.
אני לא אתפלא אם הגברת חשבה שהתכוונת להחמיא לספר שעוסק במהותם של דברים.
או שכמו בהרבה מקרים אחרים, הדברים שהכי מעליבים נשים, זוכים דוקא למחיאות כפיים מנשים, ובעניין הזה אני כבר מיואשת לגמרי.
גם מי שלא נתקל במילה מבין את הקשרה מהטקסט של גלעד – זה אפילו לא דו משמעי.
גם הזלזול שלך ב"גברת" (תרשי לי לנחש, הוא נובע מזה שאת לא מסכימה עם דעתה) הוא לא בדיוק במקום. כלומר גם אני לא משוכנע שאני מסכים איתה (לא קראתי את הספר, רק את הפוסט) ובכל זאת – אני בהחלט מבין מאיפה היא באה והתפיסה המהותנית היא משנה סדורה ולגיטימית.