עשרות רבנים מהציונות הדתית וביניהם רבני ערים ויישובים, רבני יש"ע, וראשי ישיבות, עלו אתמול בבוקר בפעם הראשונה כקבוצה של רבנים להר הבית. הרבנים קראו לאלפי תלמידיהם לעלות להר הבית וציינו במודעה שפורסמה בסוף השבוע כי הדבר מעוגן בהלכה היהודית. בכניסתם להר הבית קרעו חלק מהרבנים קריעה בבגדיהם על החורבן. בין הרבנים שעלו אתמול, היו הרב דב ליאור רב היישוב קרית ארבע, הרב דודי דודקביץ רב היישוב יצהר, וכן רבנים מהצד המתון של המפה, ביניהם הרב אבי גיסר רב היישוב עופרה, הרב ישראל רוזן ראש מכון צומת והרב יעקב מדן ראש ישיבת הר עציון באלון שבות. …. החלטת הרבנים החשובים בציונות הדתית לצאת בקריאה פומבית לציבור לעלות למקום הקדוש, נובעת משנת ה-40 לשחרור העיר ולווה בקריאה "לחזק את הנוכחות והריבונות היהודית במקום המקודש ביותר לעם היהודי".
(רועי שרון NRG יהדות 14.05.07)
משהו קורה בהר הבית. הנוהג המקובל מדורות שלא לעלות על הר הבית מחשש לפגיעה בקדושתו הולך ונסדק, רבנים קוראים לעלות להר הבית, ואף עושים זאת בעצמם. הדברים אינם מנותקים, כמובן מההתפתחויות בצד הערבי. בניית מסגד נוסף ב"אורוות שלמה", חפירות ארכיאולוגיות נרחבות וכמובן ההתפרצות האלימה המכונה בפיהם "אינתיפאדת אל אקצא".
בספרו החדש "פונדמנטליזם יהודי והר הבית" מנסה מוטי ענברי למפות את התנועות היהודיות הפועלות בשערי הר הבית. הספר מבוסס על עבודת הדוקטור של ענברי, שכותרתה – "מלך, סנהדרין ומקדש: תנועות הפועלות לבנות את בית המקדש ולכונן "מדינת תורה" 1984-2004". כותרת העבודה מתארת בצורה טובה גם את תוכנו של הספר, העוסק לא רק בהר הבית אלא גם בקשר המורכב בינו לבין השאיפה לכונן מדינת הלכה.
החומר המובא בספר נאסף גם באמצעות השתתפות בכנסים ואירועים – 'סיבובי שערים', 'סעודות המקדש', עליות להר הבית ובישיבות עבודה של 'ועד רבני יש"ע', אך רובו מתבסס על פרסומים כתובים של נשואי המחקר.
ענברי פותח את ספרו המרתק בסקירה על עמדות בציונות הדתית בכל הקשור להר הבית, ומציין את התמורה המשמעותית שחלה בעקבות החלטת ועד רבני יש"ע להתיר תפילה בהר. לאחר מכן הוא עוסק ב'מכון המקדש' שלדבריו נע על התפר בין שמרנות לרדיקליות. הוא עוסק בכתבי שבתאי בן דב ששאף להפוך את הדמוקרטיה הישראלית לתיאוקרטיה יהודית, ודן בהגותם של ממשיכיו הרעיוניים – יהודה עציון, תנועת 'חי וקיים' ותנועת 'מנהיגות יהודית' שנוסדה בעקבות המחלוקת על הסכמי אוסלו. פרק מיוחד בספר מוקדש ל'נאמני הר הבית' בראשותו של גרשון סלומון. תנועה ייחודית, מאחר שהיא אינה מזוהה כ'דתית' מבחינה הגותית וחברתית גם יחד, והמניע שלה הוא מניע לאומי. ענברי עוסק גם בקשר המורכב שבין נוצרים פונדמנטליסטיים לתנועות ימין יהודיות דתיות. הספר מסתיים בדיון קצר אודות תנועות פונדמנטליסטיות בכלל.
מוטי ענברי כתב ספר שיצוטט בכל מקום, לא רק בגלל ערכו המחקרי החשוב, אלא משום שכל כך מעטה היא הכתיבה על החברה הדתית לאומית. ענברי ערך מחקר מקיף וממצה דבר דבור על אופניו, מיפה את התנועות ואת הלכי הרוח בתוכן ובזה כחו של הספר. לזכותו יאמר שכתיבתו אינה פולמוסית, לא במפורש ולא במשתמע (כך, למשל, הוא אינו משתמש בכינויים "לאומני" ו"קיצוני" לכל מי שאינו נמצא מספיק שמאלה מתנועת העבודה). הספר עתיר בפרטים והפניות, לעתים מייגעות מעט, אך כאמור הוא יוצר בסיס של מידע על הקורה בתחום.
עם זאת, לטעמי אין בספר הרחבה מספקת של ההקשר החברתי הכללי בו נמצאות התנועות הללו בתוך זרמי עומק בציונות הדתית. ענברי אינו מנסה לתת הסבר תיאורטי לדברים שהוא מתאר, ומסתפק כמעט בתיאור בלבד. אך אין לגנותו על כך, הספר, כעיבוד של עבודת דוקטור, אי אפשר לו שיקיף את הכל מכל. הערה אחת, נוקדנית אולי, יש לי על השימוש במונח האנאכרוניסטי "גוש אמונים" ככינוי קבוצתי לדתיים לאומיים. כבודה של התנועה במקומו מונח, והשפעתה אינה מוטלת בספק. "גוש אמונים" כתנועה כבר אינו קיים שנים הרבה. מנהיגי גוש אמונים דאז, פנו איש איש לדרכו ורובם כבר אינם נמצאים בעמדות השפעה, אחרים באו במקומם. יש שישמחו בכך ויש שיגנו, אבל זהו המצב. קשה לומר שאפשר במחקר שכזה להכליל, אפילו ברמה נמוכה מאד של דיוק ולהתייחס ל"גוש אמונים" היום כאל קבוצה חברתית מובחנת.
השאלות שלא נשאלו
ישנן שאלות שענברי אינו שואל, ונושאים שבהם אינו עוסק, אך אני מבקש לדון בהם בעקבות קריאת הספר. עניין ראשון הוא מקומם של קיצונים יהודים אלימים בכל הקשור להר הבית ומצבו היום. את פעילות חידוש תודעת הר הבית מוסיף ללוות החשש, שלנוכח ניסיון העבר אי אפשר לראות אותו כמופרך לגמרי, מפני פעילות אלימה שתנסה לקבוע עובדות בהר הבית באמצעות שימוש בנשק וחומרי נפץ. קשה לי להעריך האם יש בשינוים המסתמנים בגישה אל ההר יש משום עידוד לפעילות אלימה מן הסוג הזה או שמא להפך: הכנסת הפעילות הזו לתוך מסגרת דתית נורמטיבית, גם אם עדיין שנויה במחלוקת פנים קהילתית, יכולה להיות ווסת לחץ שינתב את הפעילות לאפיקים לגיטימיים.
נושא נוסף שיש לעסוק בו הוא התוצאות המקוות לחזונן של התנועות המוזכרות בספר: אנשי "מנהיגות יהודית", "חי וקיים" ממשיכי שבתאי בן דב וחבריהם. איני מתכוון לשאלות הפוליטיות המידיות, כמו באיזו מסגרת מפלגתית יש לפעול, ומי הוא המועמד המועדף לבחירות המתרגשות ובאות לעולם, אלא לשאלות בדבר חזון – "מדינה יהודית" המבוקשת. השימוש המונחים המקובלים – "מדינת הלכה" – "שלטון התורה" ועוד – הרווחים בשיח הפנים דתי אודות שלטון דתי עתידי מסתיר ומטשטש את העובדה שתיאוקרטיה – כפי שהיא מוצגת בחזונם של הגופים הנסקרים בספר, אינה דמוקרטיה המושתתת על ערכי היהדות, אלא מערכת לא דמוקרטית. או במלים אחרות – דיקטטורה. גם אם מדובר בדיקטטורה נאורה, המונהגת על ידי תלמידי חכמים, כהנים ונביאים.
אילו פנים תלבש המדינה העתידית? ואיני מתכוון כרגע רק לסוגיות הלכתיות כמו הפעלת המשטרה בשבת, או ניהול שדות התעופה האזרחיים. מעסיקות אותי הרבה יותר שאלות כמו האם צריך להפעיל את המשטרה כדי לאכוף את שמירת השבת, והאם בכוונתם של שוחרי התיאוקרטיה ליצור אכיפה דתית על הפרט, באותו אופן שאוכפים היום את חוקי מס ההכנסה והנסיעה בצד ימין. חשוב לומר – מאחר ולשיטתם לא מדובר ב"הלכתא למשיחא" בו תיאוק