אני שעברתי את השואה, לא יכול לומר שעל כל שאלה יש תשובה" (מדברי הרב עמיטל – עמ' 8)
בעל התניא יש ולמד בחדר הפנימי, הצמח צדק למד בחדר האמצעי, ובחדר החיצוני שכב תינוק בעריסה. התינוק החל לבכות. ה"צמח צדק" שהיה שקוע בלימודו לא שמע את בכיו. בעל תניא ששהה בחדר המרוחק, שמע את הבכי והלך להרגיע את התינוק. בשובו חלף על פני נכדו ונזף בו: "כשלומדים תורה ולא שומעים קול בכיו של תינוק יהודי, משהו פגום בלימוד". (עמ' 17) |
יהודה קליין נולד בג' בחשוון תרפ"ה (1924) בגרוסוורדיין, עיירה במחוז טרנסילבניה שבהונגריה, (כיום אורדיאה מרה שברומניה). כמו רבים מיהודי אירופה, נרדף על ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה, תלאות וצרות פקדוהו ורבים ממשפחתו נרצחו. בערבו של יום ג' בכסלו תשכ"ט, נפתחה בכפר עציון ישיבה חדשה, הרב יהודה עמיטל עמד בראשה. "באמונתו – סיפורו של הרב יהודה עמיטל" הוא סיפורו של הילד יהודה, סיפורו של הרב יהודה עמיטל ראש ישיבת הר עציון, וסיפורו של שר (לשעבר) בממשלת ישראל, מנהיג תנועת מימ"ד, רב ומחנך שהעמיד תלמידים הרבה.
באמונתו – סיפורו של הרב יהודה עמיטל, אלישיב רייכנר, ידיעות אחרונות ספרים, 2008, תשס"ח, 301 עמ', 98 ₪
בספרו, המבוסס בין השאר על שיחות רבות עם הרב עמיטל, מתאר אלישיב רייכנר – עיתונאי ובוגר ישיבת הסדר, את קורות חייו של הרב. ילדותו, קורותיו בימי השואה הצלתו ועלייתו לארץ, את תקופת לימודיו בישיבת "חברון", ואת הקמת ישיבת הר עציון. את עמידתו בראשה, לצד הרב ליכטנשטיין. בתיאור הפרקים הפוליטיים בחייו של הרב, הקמת תנועת מימ"ד וגלגוליה הפוליטיים רייכנר מאריך במיוחד. בכתיבתו מנסה רייכנר לעמוד על קוים באופיו של הרב לאורך חייו. "הוויכוח בין שיקו הגר ליהודה קליין היה מעשי מאד" הוא כותב על ההתלבטות האם לברוח מהונגריה לרומניה, עם כניסת הנאצים "אבל בשורש הדברים עמדו זו מול זו גם תכונות הנפש השונות של שניהם. הריאליזם של יהודה שנגע לעתים בפסימיות, מול הלוחמנות של שיקו וחוסר הנכונות שלו להכיר במציאות" (עמ' 90)
בכתיבת ביוגרפיה יש הבוחרים לספר את תולדות החיים על פי הקו ההיסטורי, ויש שמבקשים קו תימטי המארגן את הספר לפי נושאים מרכזיים. בחירתו של רייכנר בספר לא היתה ברורה לי וקשה לשייכה לכאן או לכאן, בכל מקרה משבחר לא ללכת על פי קו האירועים – רצוי היה לטעמי לצרף לספר נספח של תאריכים ומקומות. רייכנר מיטיב לתאר בשפה נעימה וסגנון קולח את כל פרטי המעשים, ואינו גורם לקורא להרגיש שהוא מדשדש בין בדל אירוע לזנב מעשיה, דבר שעלול לקרות לביוגרפים חרוצים מדי, המתאהבים בתוצאות התחקיר ומכבירים על הקוראים מלים לעייפה.
הדמות והנרטיב
חבל שאינו מתחרט בקול גם על הרפתקאות אחרות שראוי להתחרט עליהן, ולו רק מטעמים חינוכיים. למשל, על תמיכתו בהסכמי אוסלו או על הצטרפותו למקהלת דורשי ועדת החקירה בסברה ושתילה. לא מעט תלמידים ורבנים הלכו בעקבותיו ונתפסו למשיחיות השלום של השמאל. ….הוצאת 'ידיעות אחרונות', מותר לנחש, יזמה את כתיבת הספר עליו בגלל עמדותיו הפוליטיות, ובכל זאת צריך לברך אותה. (חגי סגל כותב במקור ראשון על הספר). |
אחת השאלות המעסיקות אותי בקראי ביוגרפיה, היא האם הצליח המחבר לשכנע אותנו במעשה הדמיון שברא. ואיני מתכוון לחופש הסיפורי הנוטלים להם מחברים כאלה ואחרים בתיאורים על מקומות שלא היו ושיחות שלא שמעו. כוונתי שכל כתיבת ביוגרפיה, מדויקת ומפורטת ככל שתהיה – יש בה מן הבדיון. הכותב והקוראים מניחים כי ישנו "סיפור חיים" אחיד ושלם, שיש לו התחלה אמצע וסוף, המתאר תהליך המוביל את האדם מינקותו אל האדם כפי שהוא בבגרותו ובזקנותו. הנחת המוצא היא כי במעשה הביוגרפיה אורג המחבר נאראטיב שלם ולא קרעי פרקים, נקודות ואירועים, שאינם מתחברים. סוציולוגים טוענים כי זו הדרך בה אנחנו מעדיפים לספר את חיינו, גם אם אינם כאלה למעשה. המחשבה שהמקריות שולטת בחיים ומה שאני היום אינו אלא צירוף של מפנים והחלטות שהתקבלו ברגעים כאלה או אחרים, אינה נוחה לבריות. הרעיון גם אינו מתיישב עם תפיסת "העצמי האחיד והמתפתח" – תפיסה מאד רווחת בתרבות המערבית המושפעת מהלכי רוח פסיכולוגיים. לא אתפלמס כאן עם גישת הנאראטיב , ואנסה לשפוט את ספרו של רייכנר בתוך הנחות היסוד המקובלות, על אף הקושי שיש בהן.
קשה מאד לכתוב ביוגרפיה על אדם בן זמננו, בהעדר ריחוק המאפשר בחינה של אירועים ומעשים מתוך פרספקטיבה. קשה שבעתיים לכתוב על רב חשוב, שאביך היה תלמידו ואתה מרגיש זכות ללמוד ממנו ולשהות במחיצתו (עמ' 9). המחבר מרגיש בכל עת שנשוא הביוגרפיה, כביכול, מציץ מעבר לכתפו, והוא שוקל כל מלה בפלס. ראוי הוא אלישיב רייכנר להערכה על שניסה, התוצאה – ראויה קצת פחות.
דמותו של הרב, בספרו של רייכנר, לא מצליחה להעמיק מעבר לדימויים המקובלים של הרב עמיטל. מצד אחד – רב תלמיד חכם, שעל אף שזכויות רבות לו, הפנה עורף למשנת ארץ ישראל והלך לעסוק בפוליטיקה מעשית, עניין שכל בר דעת ונקי רוח ירחק ממנו, ועוד כרת ברית עם אויבי התורה ר"ל. ומצד שני – הרב המתון, בעל הראייה המורכבת המציג לחילונים פנים יפות יותר של היהדות האמיתית, שלא כמו יריביו המתלהמים.
מתוך הספר עולה כי השאלה העיקרית שענינה את הכותב בדמותו של הרב היא מדוע בחר בשמאל הפוליטי. רייכנר נתפס להנחה המקובלת ששאלת מקומו של הרב ב"שמאל" טעונה הסבר וצידוק, ומאריך הרבה על מנת ליישבה כראוי. טבעו של עולם, שרק את החריג יש להסביר. רייכנר מקדיש לנושא את רוב מניינו ובניינו של הספר, אך לא עוסק בשאלות היסוד: מדוע זהו עניין לענות בו. מהו הרקע החברתי המביא לכך שמקומם של רבנים דתיים לאומיים נתפס כמובן מאליו ב"ימין". גם מי שיקבל את מרכזיותה של השאלה הזו בעולמו של הרב, לא יוכל להסתפק בהסברים הפסיכולוגיים שזורע רייכנר בספר, כגון הטענה שהרב מכבד סמכות ומשמעת. רייכנר מבקש להסביר שבחירותיו, גם החריגות, של הרב עמיטל, נובעות ממניעים של "קידוש ה'" ובעטיין פנה לעסוק בתחומים שאלמלא כן לא היה עוסק בהם. בעיני ההסבר הזה בעייתי, הן מפני שנימוק 'קידוש השם" עשוי להסביר כמעט כל דבר, והן מפני שנוצרת בכך הבניה של השמאלנות כהתנהגות תמוהה שאין לה הסבר למעט "קידוש ה'" המצדיק, כידוע, גם התנהגויות חריגות. בכך נשאר רייכנר עם הקונבנציות העיתונאיות המוכרות והבנאליות, ולא מצליח להתבונן במציאות בכלים אחרים ורעננים.
בסופו של דבר מסיים הקורא את הקריאה ללא תשובה של ממש לשאלות מי הוא הרב עמיטל, מה עניינו ומהי נקודת האמת שלו. הדמות נותרת חסרה הן מן ההיבט האישי והן מן ההיבט ההגותי. הכותב אמנם שב ומספר שהרב עמיטל תלמיד חכם גדול הוא, וידיו רב לו בכל מקצועות התורה, אך מבקש שנאמין בזאת בלי לנמק או להדגים. אמנם הנספח המעניין שכתב אביעד הכהן, משלים הבט חשוב זה אך מבט עמוק יותר להגותו צריך היה להיות משוקע בתוך הספר, ולא כנספח.
למעט שגיון קטן פה ושם דמותו של הרב עמיטל העולה מן הספר, כולה אורות. אין בספר שמץ של ביקורת אישית, וניכרת יראת תלמידי חכמים המשוקעת בו. יש שיגידו שכך ראוי וזהו כבוד התורה – אך הדבר מצער, מפני שהרב עמיטל עצמו, כפי העולה מדמותו בספר ובעיני מי שמכיר אותו, לא היה נפגע כמלוא נימה למול שאלות קשות ונוקבות, העוסקות במשנתו הציבורית ובדרכו. בשאלות נוקבות של מהות אפשר לעסוק גם בכתיבה עדינה ומתונה. דוגמה לשאלה מהותית שכזו תהיה השאלה מדוע לא הצליח הרב עמיטל להקים אלטרנטיבה רעיונית מבוססת למשנת הרב צבי יהודה? מדוע, בכל הקשור לסוגית ארץ ישראל היה הוא במימ"ד בבחינת "גנרל ללא חיילים"?
ויותר מזה, אם להשתמש במשל שהובא לעיל על "התינוק היהודי הבוכה", משל החביב על הרב, שהפך לחלק מהאתוס, מתבקש לשאול מה תרומתה של ישיבת הר עציון ואלפי בוגריה לתינוקות הבוכים? מדוע הכינוי הפופולארי "גושניק" אינו בהכרח מתייחס לפעיל חברה המעורב בדעת עם הבריות?
ולסיום, למרות כל ההסתייגויות – אלישיב רייכנר כתב ספר שיעניין כל מי שחי בחברה הדתית לאומית. מי שלא שמע את שמעו של הרב עמיטל, יכול לקרוא כאן הרבה על תולדות חייו. יש להניח כי כל בוגר ישיבת "הר עציון" ירצה עותק או שניים לעצמו, למשפחתו ולילדיו.
יתפרסם מחר בטורי "ספר חברה תרבות" במדור "סופרים וספרים" בעתון "הצופה"
אני קוראת את הביקורת שלך ומרגישה כל הזמן איזו תחושה לא נוחה של סוגת כתיבה שהיא בעצם כתיבה מגזרית – מצד אחד אדם שבתולדות חייו יש עניין לציבור הרחב, ומצד שני נדמה כאילו הספר הוא שיח פנימי של בוגרי ישיבות מסוימות שרוצים לדעת במה הרב עמיטל משלנו, במה הוא לא משלנו ולמה.
מין חשיבה בועתית שיש בה משום החמצה של העניין הכללי.
קצת חבל שאין אפילו עניין לפנות לציבורים יותר רחבים.