אני לא אוהב מרשמלו. קודם כל – יש לו שם משונה. ואין לו צבע של אוכל. במיוחד לא הכחול. לעומת זאת יש לו טעם של צמיג רך, עם נגיעות של כרית. המרשמלו גם מזכיר לי סרט מדע בדיוני ישן על קטסטרופה עולמית שהכריחה את כולם לאכול משהו מוזר שהמכונות יצרו. הסרט לא נגמר טוב, זכורני, לכן ליתר בטחון אני משתדל לא לאכול מרשמלו. במיוחד לא את הורוד, שיש לו טעם בעייתי במיוחד. על מנהג חריכת המרשמלו שהביאו לכאן אחינו יוצאי גלות ארצות הברית אני מעדיף שלא לדבר בכלל. לכן שמחתי במיוחד כששמעתי שחואכים דה פוסדה יחד עם אלן סינגר כתבו ספר קטן שמבטיח גדולות ונצורות לאנשים שנמנעים מאכילת מרשמלו. "אל תאכלו את המרשמלו…עדיין! – הסוד להצלחה בחיים ובעבודה". כך הוא נקרא. ועל כריכתו כתוב:
אל תאכלו את המרשמלו…עדיין! מבוסס על מחקר חשוב של אוניברסיטת סטנפורד, שהשלכותיו נוגעות לכל תחומי החיים. באמצעות "תיאוריית המרשמלו" ודוגמאות מחיי היומיום מראים מחברי הספר כיצד המהלכים שתנקטו היום יכולים להשתלם לכם מחר – ובגדול – אם רק תמלאו את התנאי הבא: אל תאכלו את המרשמלו…עדיין! בין דפי הספר טמון שיעור חשוב וחיוני, שבכוחו לשנות את חייכם ולהבטיח לכם הנאה והצלחה לטווח ארוך.
ידעתי שיש תיאוריות גרעיניות, אבל לא שמעתי עד היום על תיאוריות מרשמלו. מילא, תמיד אפשר ללמוד דברים חדשים. הספר, הוא "רב מכר בינלאומי" כמקובל בז'אנר (או לפחות בעיצובי הכריכה) וכתוב בלשון פסקנית. עיקרו של הספר הוא רעיון פשוט. באוניברסיטת סטנפורד, נערך פעם ניסוי, מאותם ניסויים פסיכולוגיים בהם מציקים לילדים קטנים וכותבים עליהם מאמר. בניסוי הציעו לחבורת זאטוטים מרשמלו אחד מיד, או שניים בעוד רבע שעה. רבים נהגו על פי הפתגם טוב מרשמלו אחד ביד משניים על העץ, אך מעטים המתינו בגבורה וזכו למנה אחת אפיים עם שובו של הנסיין. לימים, כך אומר הספר, נמצא כי אלו שהתאפקו ולא אכלו את אותו מרשמלו, זכו להצלחה בחייהם כמבוגרים.
כדי להעביר את הרעיון הבסיסי שעולה מהניסוי ההוא, תופר המחבר סיפור מסגרת שבמרכזו איש ששמו ג'ונתן פֵּיישֶנְט. יונתן הסבלן הוא איש עסקים עשיר כקורח. אך שלא כמו קורח הוא נוח לבריות ומוכן להטיף לקחיו לכל השומע. ליונתן יש נהג, ארתור שמו. איש לא מוצלח בכמה מובנים, שהקריירה שלו, אוי לאזניים שכך שומעות, מסתכמת בהיותו נהגו של אותו יונתן. אך אל דאגה, בעזרת כמה עצות מועילות, ארתור ישנה דרכיו והכל יבוא על מקומו בשלום.
קיצורו של דבר – כדאי לדעת לדחות סיפוקים, בחיים בכלל ובמרשמלו בפרט. גם דניאל גולמן, שכתב את הספר "אינטליגנציה רגשית" עסק ב"מחקר המרשמלו" והוא טוען שהיכולת לדחיית סיפוקים חשובה מאד. כל זה טוב ויפה, חכמה ישנה שלא נס ליחה מאז קבעו חז"ל בעקבות ספר משלי "איזהו גיבור הכובש את יצרו".
בספרו הקלאסי "האתוס הפרוטסטנטי ורוח הקפיטליזם" מסביר מקס וובר כיצד יסודות בתפיסה הדתית הפרוטסטנטית משפיעים על מבנה הכלכלה הקפיטליסטית. האתוס הפרוטסטנטי המשבח עבודה קשה והסתפקות במועט, גרם ליצירת הון שלא נוצל לצריכה, אלא הושקע שוב ושוב. הון עודף הוא היסוד ביצירת כלכלה קפיטליסטית.
האתוס הפרוטסטנטי כבר אינו עומד בבסיס הכלכלה הקפיטליסטית של ימינו. היום, הכלכלה מבוססת על צריכה. האדם אינו מגדיר את הצלחתו על פי ההון שהוא מחזיק, אלא על פי רמת החיים וההוצאות שהוא מוציא. חיי המסחר לא נשענים על סיפוק צרכים של קונים פוטנציאליים, אלא על יצירת צרכים חדשים שלא היו קודם וסיפוקם. ממון רב מושקע כדי לשכנע לקוחות פוטנציאליים לקנות מוצר מסוים שחייהם לא יהיו שלמים בלעדיו, על אף שלא שמעו עליו מעולם. "חינוך השוק" קוראים לזה הפרסומאים בשפתם.
לא מדובר רק בתפיסות ערכיות, אלא בדרך שבה פועלת הכלכלה. כאשר יש אוירה של מיתון, ואנשים ממעיטים בקניותיהם, הכלכלה בסכנה. תוכניות אמריקאיות ממשלתיות להיחלצות ממיתון מבוססות על החזר מסים לאזרחים, בתקווה שיעלו את רמת ההוצאות שלהם.
הכלכלה הניאו ליברלית מתבססת על מה שנהוג לכנות "צמיחה". בכל רבעון על הפירמה להציג רווחים גבוהים יותר מהרבעון המקביל אשתקד. שאם לא כן ישפל שער מניותיה לתהום. עסק יציב המרוויח מדי חודש בחודשו סכום נאה המספיק לפרנס את בעליו ועובדיו, לא נחשב למאומה, אם השנה הרוויח כמו בשנה שחלפה. לפיכך אם כל אחד יסתפק במועט, ידחה סיפוקים ויקנה רק מה שהוא יכול להרשות לעצמו – הכלכלה הקפיטליסטית כפי שאנחנו מכירים אותה – תקרוס.
ובכל זאת, איך ספרים כמו "אל תאכלו את המרשמלו…עדיין! – הסוד להצלחה בחיים ובעבודה"? מצליחים להימכר? כמובן, אין מועצת זקני הקפיטליזם שתאסור הפצתו של ספר חתרני, אני מבקש לשאול מדוע רעיונות של ספר כזה יכולים להצליח בחברה שמקדשת את הצריכה?
מרקסיסטים אדוקים יאמרו שאין זה אלא חלק מהאידיאולוגיה של המעמדות השליטים, שמטרתה לתחזק את תודעתם הכוזבת של המעמדות הנמוכים ולשמר את שליטתם. יש בכך גרעין של אמת, כמובן. אך לטעמי התשובה מעט שונה. הספר לא קורא באמת להסתפקות במועט, הוא לא מציע חיים של פשטות וצניעות, הימנעות ממותרות, קניית רהיטים משומשים וכיוצא בזה. שלא כמו האתוס הפרוטסטנטי הוא גם לא מבטיח חיי נצח בעולם הבא. לא ולא. הספר יאמר לכם, שאם תצליחו להתאפק רק קצת, מעט, חיי השגשוג והצריכה מחכים לכם מעבר לפינה. "אל תאכלו את המרשמלו…עדיין!" הוא ספר שמציע לאכול את המרשמלו ולהשאיר אותו שלם. הוא מאפשר ומעודד גישה שתוקפת את הקפיטליזם אך מחזקת אותו. בעודו מטיף לדחיית סיפוקים – הוא משמר את האתוס של ההתעשרות המהירה – בוודאי בדרך הקלה והפשוטה כביכול שהוא מציג, וברמיזות שהוא מפזר על אחריותם של העניים לגורלם. לו רק היו יכולים להתאפק קצת, כי אז היו יושבים במושב האחורי של מכונית הפאר, מתענגים על חטיף מרשמלו משובח ולא נוהגים בה.
כך או כך – הבת שלי אמרה שמרשמלו שנשאר יותר מדי זמן בארון, נהיה לא טעים.
| "אל תאכלו את המרשמלו…עדיין! – הסוד להצלחה בחיים ובעבודה", חואכים דה פוסדה ואלן סינגר, מאנגלית: יעל זיסקינד קלר, ידיעות ספרים, 2008, תשס"ח, 119 עמ', 88 ₪ |
"ובכל זאת, איך ספרים כמו "אל תאכלו את המרשמלו…עדיין! – הסוד להצלחה בחיים ובעבודה"? מצליחים להימכר?"
כי זה ספר על מוסר והאמריקאים היא אומה מאוד מאוד מוסרית או מוסרנית (תלוי במתבונן ובמושא השאלה).
את החור של האתיקה הפרוטסטנטית ממלא המכניזם הרציונלי גם כן של וובר – הרציונליות מייצרת תפיסות עולם שהם רציונליות. זה נשמע טאוטולוגי אבל ככה זה מתנהל.
כאמריקאים קונים את הספר הזה הם בעצן קונים מוסר.
זה אומר שאם בעבר הקפיטליזם נבנה על גבי מוסר, הרי שהיוצרות התהפכו – כיום המוסר נבנה על גבי הקפיטליזם.
Bill Bonner ,ליברטריאן התומך בשוק החופשי,העז להודות ש…
The entire world economy rests on the consumer.
If he ever stops spending money he doesn
t have,t need , we`re done for."on things he doesn
Bill Bonner