לא רכבתי כמה שבועות. שלשה, למעשה.
הייתי קצת חולה, ומאד עסוק וגם בחופש בצפון, גם פרשת סגירת כביש 375 העכירה את רוחי. שרירות הלב, לסגור את הכביש החביב עלי היתה סוג של משבר אמון באופניים בכלל, ובמפקחים על התעבורה בפרט. הרבה תירוצים אפשר למצוא. וכך בזמן שרוכבי הטור דהרו אלפי קילומטרים במהירויות בלתי חוקיות בעליל, האופניים שלי ישבו בפינת החדר מבוישים. הבקר קמתי, התנערתי, ואמרתי לעצמי – יששכר, קום התנערה עם מזה רעב. (אני נוטה להיות פיוטי כשאני מדבר עם עצמי).
ומה אתם חושבים? כן. חזרתי אחור במכונת הזמן, העליות היו עגומות, והירידות לא משהו. נכון, לא ממש כמו פעם – אבל רחובות נראתה רחוקה מתמיד. אבל אני לא מתייאש, אין חשש. אני עוד אגיע, עם הרוח בגבי, או מולי. מה שיהיה
ובענין אחר – מסעות אופניים, כאלה מאורגנים עם המוני אנשים ונשים. לאחר המסע הראשון (והיחיד) שלי, מצא חן בעיני הקונספט, ואני מחפש לי במשעולי האינטרנט מעת לעת מסעות כאלה. מצאתי – אלא מה – כולם נערכים בשבת. ואני בשבת, הולך לבית הכנסת. (קצת מאחר, הגבאי נועץ בי מבט נוזף, אבל מבכל זאת – בית כנסת, שום אופניים).
לאחרונה ראיתי את הטור דה תרום.
"טור דה תרום " הינו מסע אופניים בינלאומי, שייזם לראשונה מרכז הספורט לנכים של איל"ן ברמת גן בשנת 2006, לגיוס תרומות למען הילדים הפעילים במרכז. ייחודו של המסע היא העובדה שזהו המסע היחידי בארץ במהלכו רוכבים על אופניים מדוושים לצד רוכבי יד, במשך ארבעה ימים, לאורך 400 ק"מ.
"טור דה תרום" מספק לרוכבים חוויה אתגרית ומרגשת. משתתפים בו רוכבים בגילאים שונים, ממדינות שונות, עם יכולות מגוונות, ועם רצון ומניע משותף.
"טור דה תרום" מהווה השראה לכל משתתפיו ודוגמה לכוח הרצון והחוזק הפנימי של הרוכב.
נשמע טוב. מטרה ראויה בהחלט. בכל יום אפשר לבחור בין מסלול של 100 ק"מ, לאחד צנוע יותר של שלושים ארבעים. והוא לא בשבת.
אלא מה – תמורת ההשתתפות נדרשת תרומה של 1700 שקל לפחות. לא אהבתי את זה, ממש לא. אם היו אומרים – תשמע – הוצאותינו הם כך וכך, תשלם אותן ומכאן כל המוסיף יוסיפו לו מהשמים, הייתי הולך בשמחה. לא מצפה שמישהו יערוך מסע התרמה ויפסיד עליו. אבל התרמה כזו אינה מוצאת חן בעיני.
כן, אני יודע שזה מקובל, ונהוג וכו'. אבל לא אוהב את זה.
מישהו יודע מתי סובב כנרת הקרוב?