בורא עולמות ומחריבן – על סוף העולם ומה שקרה אחר כך

 

לפני הרבה שנים קרה משהו נורא. אולי מלחמה גרעינית, אולי משבר פוליטי. איש אינו יודע, זה היה מזמן כל כך. ועכשיו אין מים זורמים, וגם חשמל בל ימצא. הדרכים נטושות ומעלות עשב וגם  מפעלי התעשייה הענקיים נשארו חרבים, מכוסים בצמחיה עקשנית שכיסתה אותם כשהשנים חלפו. דורות עברו ואיש אינו זוכר מה היה פעם, ורק אגדות על תהילת העבר נשארו. על כדור הארץ שלאחר החורבן  מספרים שני ספרים שתורגמו לאחרונה לעברית:  ספרו הוותיק של ג'ון ווינדהאם  "ילדי הגולם" שנכתב ב1955  ו"בית המחסה" של ג'ים קרייס שנכתב ב2007 – יותר מחמשים שנה אחריו. 
 

סיפור המסגרת על  "העולם שנחרב"  הוא ענף מוכר בתוך ספרות המדע הבדיוני  ויש להבחין בינו לבין ספרות הקטסטרופות. דוגמאות לספרות קטסטרופות הן: הספר הקלאסי "ככלות העשב" המספר על עולם שבו המים אינם זמינים, "יומו של השלושרגל" של ג'ון ווינדהאם (שכתב גם את "ילדי הגולם", נשוא סקירה זו), המספר על עיוורון שתוקף את כל תושבי העולם ועושה את זה, לפחות לטעמי, בצורה מוצלחת הרבה יותר מ"על העיוורון" של סאראמאגו. בעוד שבסיפורי הקטסטרופות מנסה המחבר להראות כיצד מתמודדים הגיבור והחברה עם הצרה שבאה בזמן התרחשותה, הרי שסיפורי "עולם ישן נחרב" מתרחשים זמן רב לאחר שארעה הקטסטרופה, כשתפארת העבר היא זיכרון קלוש. השאלות שסיפור מעין זה מבקש לענות עליהן בדרך כלל הן מה הן פניה של חברה החיה בתוך שאריות של עולם ישן –  טכנולוגי ומפואר מעבר לדמיון אפשרי. מספר מוכשר יודע להציג את דמות העולם כפי שהיא נראית לאלו החיים בתוכו ומאפשר לקורא להשלים בדמיונו את הפער.
 
"ילדי הגולם", הותיק שבין שני הספרים דלעיל, מספר על  עולם שנחרב מביקוע גרעיני עצום ממדים – אסון או מלחמה. חלקים משמעותיים מכדור הארץ אינם ראויים למושב אדם.
בעולם הזה נפוצים המוטנטים – אנשים בעלי חיים וצמחים שהמטען הגנטי שלהם השתבש. לעתים בצורה קלה – שש אצבעות בכף הרגל, ולפעמים החריגה חמורה יותר.  המספר גר בתוך קהילה דתית המקדשת את צורת האדם ה"תקנית". בכתבי הקודש שלהם נאמר:  
"ויברא אלוהים את האדם בצלמו ובדמותו, ויצווה אלוהים לאדם גוף אחד, ראש אחד, שתי זרועות ושתי רגליים. ובכל זרוע שני מפרקים ובסופה כף יד אחת: ובכל יד ארבע אצבעות ואגודל: ובכל אצבע ציפורן שטוחה…". 
אנשים המתגלים כחריגים בבגרותם מורחקים מהחברה ונאלצים לחיות בשולי המקומות המיושבים, תינוקות בני יומם שאינם מאושרים כ"תקינים" נשלחים אל השממה "לחסד האל". אביו של דיוויד הוא מטיף דתי, השייך לקבוצה הרואה בחורבן ביטוי של זעם אלוהי, ובמוטנטים את נשאיו של החטא. בתור שכאלה הוא מטיף לרדוף אותם בקנאות שחומרתה מרובה מזו של שכניו. דיוויד בילדותו פוגש חברה למשחק ולה שש אצבעות. המפגש גורם לאמונתו להיסדק. כשהוא מתבגר  ויכול לדבר עם חבריו ללא מלים, מבין שלמרות שעשר אצבעות לו יש, גם הוא אינו מתאים ל"תקן", ככל מתבגר שהזמן חולף הוא מבין שחייו בסכנה, עד לבוא הקונפליקט הבלתי נמנע.  
 

אירועי הספר "בית המחסה" מתרחשים באמריקה אי שם בעתיד. הטכנולוגיה כשלה, העולם חרב. מתכת הופכת להיות יקרת המציאות. מחלה מסתורית מכה בתושבים וכולם מבקשים לעזוב. קדחת הגירה תוקפת את כל תושבי אמריקה, וכמו החלוצים הראשונים באמריקה, רק בכיוון הפוך, הם מנסים להגיע בכל מחיר אל האוקיינוס שיביא אותם אל התקווה לעולם חדש. פרנקלין לופז ואחיו ג'קסון המנסים להגיע אל האוקיינוס נאלצים להתעכב בדרך בשל רגלו הפגועה של פרנקלין. מרגרט, היא אשה אדמונית בעולם בו שער אדום מסמל מזל רע. כשמתברר שהיא חולה במחלה האיומה, כל שערותיה מגולחות והיא ננטשת בתוך בית מחסה ביער. פרנקלין שפוגש בה בעת שהוא מתחבא ביער, חומל עליה ויחד הם יוצאים לדרך הקשה, עם כל המהגרים הלהוטים. בדרך הם נתקלים במעט אנשים טובים ובהרבה מאד רעים.  
 
שני הספרים זכו להצלחה במולדתם, והיו  לא מעט קוראים שמצאו בהם עניין. אך אני לא אהבתי אותם. "ילדי הגולם" של ווינדהאם שאולי היה חדשני לזמנו, איבד את טעמו עם השנים. הספר מטיפני מדי, ברור מדי בגישתו האנטי פונדמנטליסטית. אחרי פתיחה מורכבת ותיאור עולם קדורני ומאיים, נותרת עלילה שדופה. ווינדהאם מאריך בפרטי פרטים על מסעם של גיבוריו, וכשהחליט שהכתיבה צריכה להגיע לסיומה, בחר בפתרון "דאוס אקס מאכינה" פשוטו כמשמעו.
גם הספר השני לא טוב דיו. אמנם ג'ים קרייס יודע לספר סיפור. תיאוריו מרתקים והנופים המדומיינים כאילו קמים לנגד עיניך. אך "בית המחסה" הוא בספו של דבר אגדה מתקתקה עם הגיון פנימי בלתי ברור ופיתולים משונים בזרימת העלילה שבבסיסה אינה משכנעת. דמות "המספר יודע כל" מסבירה את המובן מאליו, ומיחסת משמעויות תמוהות למעשיהם של הגיבורים.
 
כך או כך – מעניין לראות כי שני הספרים, הפועלים בתוך חוקי הז'אנר מציגים חשיבה חברתית ואנושית שונה לחלוטין, כמעט מנוגדת זה לזה. גם בתיאור העולם, וגם בסוג הפתרון העלילתי והרעיון הכלולים בו.
ויינדהאם המתנגד בתוקף לפונדמנטליזם ורואה בגישות דתיות מקור לאסונות, מציג ב"ילדי הגולם" עולם הנשלט על ידי קנאים דתיים החיים בממשל ריכוזי בקהילות המאורגנות תחת משטר נוקשה. חברי הקהילה בסיפור מתחלקים לשתי קבוצות. אלה שבקנאותם עיוורים לעולם כולו ואינם מבינים שאפשר אחרת, ואלה הצבועים  המוכנים לפשרות מרחיקות לכת בעיקרי האמונה למען רווחה כלכלית. בפריפריה חיים הדחויים ללא חוק וסדר, והם מאיימים על התרבות. ווינדהאם ממשיך את הניגוד הבינארי של טבע מול תרבות, אם כי הולך משם הלאה כשהוא מספר לנו שהתרבות איבדה את שפיות דעתה, ולמעשה היא הפרימיטיבית. הפתרון שמציע ווינדהאם כולל תקווה לגיבורי הספר הבדויים אך טומן בתוכו ייאוש קיומי ממצבם  של בני האדם ויכולתם ליצור חברה ותרבות.
 
ב"בית המחסה" של קרייס יש אנרכיה מוחלטת, בימים ההם אין מלך או ממשלה ואיש הישר בעיניו יעשה. הכוח והאינטרסים קובעים את התנהלות העולם ומעט מאד חמלה אנושית נמצאת. הספר אינו מגנה אף אחד. לא את תושבי העיירה המסתירים את הדרך הקלה למעבר הנהר, וגובים תשלום עתק עבור המעבורת, ובמידה מסוימת גם לא את סוחרי העבדים. עולמו של קרייס הוא "שוק חפשי" קיצוני, דרוויניזם תרבותי, שאיכשהו מחזיק מעמד ללא שלטון משום סוג  וללא כוחות אכיפה של החוק, שאיננו. פה ושם נזרקים רעיונות על "גבריות חדשה", גבר הרגיש שיודע לבכות ולטפל בתינוקות מוצג כמודל ראוי יותר מהמאצ'ו הכוחני. דרך הפתרון שהוא מציע, היא חזרה לערכים הישנים והטובים של החלום האמריקאי. אדם הבונה את עצמו בכוחות עצמו, כנגד כל הסיכויים ביוזמה חופשית.
 
למרות נימתו הקודרת, ווינדהאם, מטיף לאהבת האדם, לקבלת האחר והשונה, חיה ותן לחיות – הוא מבקש. קרייס –בן זמננו הרומנטי ואופטימי כביכול,  מציג אמריקאיות שמרנית רפובליקאית, בה החזק שורד, ולא משנה איך ולמה. לא יודע מה תחשבו אתם, אבל בעיני, מול האופציה שהוא מציג, כבר עדיף סוף העולם.

 

יתפרסם בסוף השבוע בטורי "ספר חברה תרבות" במדור "סופרים וספרים" בעתון "הצופה"