המבצע בעזה נמשך כבר כמה ימים. יש תומכים ויש מתנגדים, והויכוח, גם פה ב"רשימות" נמשך. אני רציתי להתייחס להיבט אחד של הויכוח הציבורי בסוגית מלחמות וחיילים.
מרגיזה אותי האינפנטיליזציה של החיילים. חייל בצבא הוא אדם מבוגר, לוחם האוחז בנשק. היום מתיחסים אליו כאילו היה ילד. אימא ליד המחנה מביאה לו שניצל, והוא מתקשר אליה כשהמפקד כועס.
רציתי להזכיר למי ששכח כי בסופו של דבר, וגם בתחילתו – תפקיד הצבא הוא להלחם ולהגן על האזרחים, ביניהם גם על אימא ואבא של חייל זה או אחר, ועל כרמלה מנשה. השיח הציבורי על חיילים כילדים הפך את הסדר, אנחנו צריכים לשמור על החיילים, ופגיעה בחיילים נראית יותר חמורה מפגיעה באזרחים.
איני חושב שדמם של החיילים הפקר, ומותר לכל אחד לצאת להרפתקאות חסרות אחריות. וברור שאין כל סיבה להקל ראש בסיכון חיי אדם. אבל, כשצריך לירות, יורים – בשביל זה יש צבא בעולם.
להחזיר את הילדים הביתה? הערה קצרה
6 Comments
התגובות סגורות.
יש סולם המדרג את סומק הדם, בסדר יורד:
1 – אזרח פלסטיני
2 – מחבל פלסטיני
3 -חייל ישראלי
4 – אזרח ישראלי
תחליף בין מחבל פלסטיני לאזרח פלסטיני ואז תהפוך את הרשימה.
ככה יותר טוב.
גלעד, הסיבה לכך פשוטה: חייל הוא אזרח צעיר. עדיף שייהרגו זוג קשישים מקריית גת מאשר שייהרג נכדם בן ה-19.
ה"עדיף שייהרגו" שלך מעורר שאט נפש!
אתה מתייחס לבני אדם כאל כלים על לוח שחמט ציני של כדאיות.
ככה נהגו אנשים במשטרים אפלים, ועדיף שלא אתחיל לפרט אותם.
חנוך גיסר,
אני כבר מבין שאתה באופן עקרוני נגד ציניות, אירוניה וסרקאזם.
והרי אלה הם נשמת אפה של הכתיבה.
לא מספיק לדעת להקיש במקלדת.
לא הייתי ציני, וגיסר קרא אותי נכונה. לא ברור לי מה אמרתי שאינו נכון. או שאתם מסכימים שזה נכון, רק שאין להגיד זאת בקול רם.