בפורום אופני כביש נתקלתי במאמר מצוין שכתב עודד בן חיים. בן חיים עוסק בנושא כאוב, תרתי משמע:
"מדריך לנוחיות באופני כביש או: איך להפוך את הקרש קרבון\אלומיניום שעלה $$$ למשהו שאפשר גם ליהנות ממנו."
בן חיים פותח ללא היסוס:
*עובדה: מרבית אופני הכביש שנמכרים בארץ הם אופני מרוץ או רפליקה של אופני מרוץ.
וזה אומר: גיאומטריה ותנוחת רכיבה שמתאימה לרוכב מקצוען בן 20, שילדה וגלגלים "קשיחים בטירוף", עם צמיגים צרים בלחץ אויר מקסימאלי, תומכות שרשרת קצרים והיגוי זריז עד עצבני, כידון קצר מדי, יחסי הילוכים שמתאימים לרכיבה במישור בלבד, וההיילייט: כסא קרש טיטניום\קרבון.
אם כולם קונים כזה, אז מה זה רע?
כולם קונים כזה כי:
א. כי כולם קונים כזה
ב. כי יש ידיעה ברורה של תחושת האושר וההגשמה העצמית בלרכוב על הדבר האמיתי.
הכול נכון, אמת ויציב. אבל האם זה צריך להיות כך?
בן חיים טוען שלאו דווקא.
מסתבר שלנוחיות יש השלכה ישירה על סה"כ הביצועים. רוכב שצריך "להילחם" עם האופניים יתעייף מהר יותר מרוכב נינוח. ככל שתתארך הרכיבה, יקצין ההבדל. ראיות יש הרבה, הבולטת שבהן היא המעבר הכמעט מוחלט של חובבים מאופני זנב קשיח לאופני שיכוך מלא.
ומשם הוא ממשיך ונותן שלל עצות שימושיות לרוכב הכביש החובב, כדאי לקרוא את המאמר המלא.
הוא צודק כמובן, אבל לא לגמרי. חשוב שהרוכב ידע ויבין את המשמעות של כל אלמנט באופניים. מה יותר נוח ומה יותר מהיר. מה המחיר בשקלים, ביבלות ובעצבים רדומים. אני לא הבנתי את המשמעות הרבה שיש ליחסי העברה של ההילוכים, לאנשים כמותי שלא עסקו בספורט זמן ממושך.ואכן, אחרי זמן מה ותסכולים בעליות החלפתי את הקסטה למשהו יותר מתאים לי. מעבר לכך, לשמחתי ומזלי, משה ידע למכור לי אופניים מתאימים, הכוללים כבר את מרבית השיפורים שבן חיים ממליץ עליהם, ומאזנים טוב בין מהירות לנוחות. (תודה לך משה).
בכל זאת, אני מבין את אלה שלא יסכימו איתו.
"שני רוכבים עטופים באפודי ניילון זוהרים סיימו באפיסת-כוחות את הטיפוס, ניתקו את נעליהם מן הדוושות ומיהרו להידחק אל המרחב המוגן בחנות המזכרות שלרגלי המגדל. אני חוצה בריצה, בשיניים נוקשות, את עשרות המטרים שמפרידים בין המכונית למגדל ומטיל את עצמי אחריהם אל המסתור החמים. פני השניים קפואים ולוהטים מייסורי הדרך, ועיניהם נוצצות מדמעות כאב ואושר. הם הזמינו משקה חם וישבו ללא מילים על ספליהם. תכף יעלו ברגליים כושלות אל המרפסת בקומה השנייה, שם יצטלמו על רקע צלחות התקשורת ליד השלט ‘הר וֶנטו, 1,912 מטרים’. בו-ברגע ידעתי זאת בבירור: הרוכבים האלה הם מה שאני רוצה להיות".
החברים של חנוך יגידו " יפה וטוב אדון בן חיים, אבל לא באנו ליהנות. אם הייתי רק רוצה שיהיה לי נוח, הייתי נשאר בכורסה." ודוברי האנגלית שביניהם אף יפטירו "No pain no gain". אם זה בקלות ורכות, כל העניין לא שווה את המאמץ. גברים אמיתיים לא מפחדים מקצת כאבים, וההתגברות עליהם היא היא ההצלחה. חשוב לזכור שלחלק מהרוכבים, האופניים הם ספורט קבוצתי. דעתם של חבריך לקבוצה על האופניים היא עניין חשוב, במקרה שכזה מבטים נוזפים בכסא רך מדי, או בכידון "לא מקצועי" מספיק. אבל לא הכל לחץ קבוצתי. את המכוניות המתחרות במירוצי פורמולה 1 כמעט אף אחד לא יכול לקנות, אבל אופניים כמו של טור דה פראנס, אפשר. וגם אם לא בדיוק, זה מספיק קרוב. ולכן גם אם לא כל אחד יכול להיות לאנס ארמסטרונג, מתחת לכל זה שוכנת מין אמונה משונה שאם תוכל לרכוב על האופניים של לאנס משהו מהכישרון ידבק גם בך, הרוכב בסוף השבוע.