רוח חדשה נושבת בעולם המערבי. הנאורות, הרציונליזם, השיקול הקר והמנוכר מאבדים מיוקרתם הישנה-חדשה. בארצות הברית לא יבחר מועמד לנשיא שאין אלוהים בחייו. הכמרים ברוסיה האתיאיסטית לשעבר, אלה שבכנסיותיהם הפכו למועדונים חוזרים לכהונותיהם מאז. וכולם מחפשים את הרוחניות. עיתוני סוף השבוע מלאים בקריסטלים, קלפים ונומרולוגיה. תפיסות עולם המכונות "מזרחיות" – המגיעות מאזור הודו-סין מקבלות מקום של כבוד, גם בהיכל המחקר וגם בבית הכנסת, ובמדורי ההגות בעיתונות הדתית. קברו של רבי נחמן הפך לאתר מבוקש, וחסידי הרבי שנפטר מאמינים שעוד בחיים חייתו. יש כאלה שיגידו שהעולם השתגע, אחרים יאמרו שאלו סימני הגאולה.
שינוי תרבותי
פיליפ ווקסלר בספרו "החברה המיסטית: חזון חברתי מתפתח" מבקש להבין את התופעה בכלים מחקריים. לדבריו, בזמן שהסוציולוגים עסקו בויכוחים עקרים על פוסט מודרניות וגלגוליה, צמחה מתחת לחוטמם תופעה שהם מתקשים להסבירה בכלים האנליטיים העומדים לרשותם, ומתבססים על תפיסות מודרניות. ווקסלר טוען כי החברה המיסטית היא תגובה לניכור בעידן הקפיטליסטי המאוחר.
"החברה החדשה הופכת על פיה את מגמת החילון והאינדיבידואליזציה….מתחולל כעת שינוי תרבותי, המבטל את ההדחקה המודרנית, של הקידוד הקדוש של ההתנסות. חזרת הקדושה, ואפילו המיסטיקה-של-העולם-הזה, הופכת לדפוס המוני. האינדיבידואליזם של האישוש-העצמי מגיע לגבולותיו במנהגים חברתיים הכרוכים בפריצת גבולות ובהתמוססות. הצבה זאת של האני בהקשר חדש מפנה את תשומת הלב מהפנימיות אל מציאת מקורות אנרגיה בעולמות החברתיים והקוסמיים החיצוניים. עתה חוזרים הדברים שהתעלמו מהם, הדחיקו אותם והכפישו אותם" (עמ' 55).
סוציולוגים של הידע מלמדים אותנו על מקומה של התפיסה החברתית – אמונותיה וערכיה יחד עם הפרדיגמות השולטות, על הדרך בה החברה מגבשת ידע תיאורטי.
אבות הסוציולוגיה, וובר ודיורקהיים, יחד עם מרקס, עסקו רבות במקומה של הדת והדתיות בחיי האדם והחברה. ווקסלר מבקש להמשיך את דיונם. אך הפעם הוא אינו מבקש לדון במיסטיקה ובתופעות רוחניות מתוך נקודת מבט מודרנית, או גרוע מזה – פוסטמודרנית, אלא בכלים מחשבתיים הנובעים מתוך החברה המיסטית עצמה.
כך הוא פותח מחדש את מושגי היסוד. כך למשל הוא מציע לבחון את "האינטראקציה החברתית" לא רק כהחלפת סמלים בין אנשים בחברה, אלא הרבה מעבר לכך. (במונח "סמלים" אין הכוונה רק לייצוגים גרפיים כמו סמל המדינה, או תמרור "עצור" אלא לשימוש בשפה היוצר את התקשורת המילולית עצמה. כשאנחנו אומרים "כסא" ומתכוונים לחפץ מסוים בעל תכונות ידועות, המלה "כסא" היא הסמל שמייצג בהקשר החברתי את הכסא הספציפי, ואת הרעיון הכללי שמאחורי המונח "כסא" למשל – "עצם בעל שלש או ארבע רגליים המשמש לישיבה").
"ראינו כי במסורת המיסטיקה של העולם הזה, בחסידות ובתורת הטאנטרה אותו טקסט או אותה משמעות משולבים בהוויה החוויתית. יחסי הגומלין אינם מבוססים רק על המטבעות החברתיים העוברים לסוחר של האמונה והציפיה, או אפילו של התודעה, אלא על מגוון חומרים הקשורים לחיוניות, לנשימה גופנית ולנוזלים. ואותם יחסי גומלין כשלעצמם, אינם רק של חומרים חיוניים וגשמיים, אלא הם משובצים ברשת רחבה יותר של יחסי גומלין. ואותם יחסי גומלין כשלעצמם, אינם רק של חומרים חיוניים וגשמיים, אלא הם משובצים ברשת רחבה יותר של יחסי גומלין בין אמצעים שונים וגם בין בני אדם שונים. אותם יחסי גומלין אינם החלפות אלא טרנספורמציות" (עמ' 178)
כמי שלמד סוציולוגיה, ומרגיש נוח בתוך תפיסת העולם המודרנית, קשה לי לקבל את הצעותיו של וקסלר. לדידי, הניתוחים הסוציולוגיים מייצגים "אמת" כלשהי, תובנה חריפה על המציאות החברתית שבה אנחנו חיים. הדרך הנזילה בה המיסטיקאים תופשים את העולם כמשוקע בתוך קוסמולוגיה שאת חקרה איננו מסוגלים להבין, זרה לי עד מאד. עם זאת אני מנסה, עד כמה שהדבר קשה להימנע מחטא הגאווה האינטלקטואלית, הסבור שהידע המצוי בידינו, ומה שיותר חשוב – הפרדיגמות שבתוכן דפוסי המחשבה שלנו פועלים, הן שיא ההתפתחות האינטלקטואלית עלי אדמות, בעבר בהווה ובעתיד. איני רוצה להראות בעיני עצמי כג'נטלמן ויקטוריאני מזדקן, שמרן עד לשד עצמותיו. אני חייב להודות שספרו של ווקסלר, יחד עם תופעת המיסטיקה דורש יחס רציני, אי אפשר לדחות אותו בקש.
והנפילים אז בארץ
אל ספרו המאתגר של ווקסלר אני מבקש לצרף שני ספרים שיצאו לאחרונה לאור. כל אחד מהם בז'אנר שונה, אך יש להם יסוד משותף, המצביע על תופעה חברתית שיש לה אחיזה, והיא מאירה באור אחר, מטריד אולי את תופעת המיסטיקה כעלילה חברתית, וכאידיאולוגיה דתית.
הספר הראשון הוא "סימנטוב", שכתב אסף אשרי. ספר המשלב מתח ופנטסיה. הספר כולל בתוכו דמויות ויסודות מן המסורת היהודית. הספר, שעלילתו מתרחשת בין ליל הסדר לשבועות, מחולק לפרקים הנקראים על שם עשר הספירות. וגם הדמויות יראו מוכרות. אליהו הנביא, בצביון מפתיע מעט, לא לבד. יחד איתו מסדר בנות לילית, הלא הן בנותיה של לילית מן האגדות, והנפילים אז בארץ, אילו מספר בראשית. המלחמה מתחילה. ויום ה' הגדול והנורא, בו תוכה כל הארץ חרם, מתקרב. "סימנטוב" בונה עולם פנטסטי ומרתק, בתוך ישראל של היום הוא טווה מעשיה בלשית המותחת את הגבולות. בני הנפילים מספר בראשית, דמויות מסתוריות הופכות לחבורה נכלולית. בנותיה של לילית גם הן לא טומנות ידיהן בצלחת, ועוסקות בפעילויות שהשתיקה יפה להן. את המלחמה הנחוצה בפשע הקוסמי מבצעים צוות קטן הכולל שוטרות מכשפות, מקובל המתמחה בצירופי גימטריאות, קוראת בקפה המתמחה בקלפים.
הספר השני שייך לז'אנר ספרי העצות הקטנים, המבקשים לשנות את חייך, או למצער להפוך אותם לנעימים קלים ומוצלחים. חייה של נאווה גוטמן (בא-גד) לא היו קלים בזמן האחרון. היא התגרשה לאחר שנות נישואים רבות, וקשיים תקציביים גרמו לפיטוריה מעבודה. בעקבות אלה היא עברה מהפך – אחרי שראתה את הסרט "הבליפ" וקראה את הספר "הסוד" היא הגיעה למסקנה כי באפשרותנו לשלוט על המציאות באמצעות המחשבה, על פי העקרון הנקרא "דמיון מודרך". את ידיעותיה היא השלימה באמצעות קריאת הספרים "חוק המשיכה" של מייקל ג' לוסיה, "אבא עשיר אבא עני" של רוברט קיוסאקי ושרון לכטר, ו"כוחו של התת מודע" של ד"ר ג'וזף מרפי. מתוך אלה היא הגיעה להארה כי הכל נמצא באורייתא. הרמב"ם, הרב קוק ואחרים ידעו את הסוד, ומאז ומתמיד היהדות והדמיון המודרך זורמים יחד אל מקום אחד. בספרון שפירסמה "שלהבת – אין דבר העומד בפני הרצון" היא מנסה לחלוק את האור עם קוראיה. גוטמן עושה זאת אמצעות סקירה של הרעיונות המרכזיים ותמיכה בהם על ידי ציטוטים מהמקורות היהודיים, והרב קוק בעיקר. אין זה ספר מחקרי שיטתי, אלא רצון ללמד ולהשפיע על קוראים, שיראו גם הם את האור לו זכתה לאחרונה היא.
שני הספרים הללו, המוצלחים פחות או יותר, אינם עיקר דיוננו. מה שביקשתי להדגים באמצעותם הוא שבשניהם, כל אחד בדרכו ובסגנונו יש סינתיזה בין כל האמונות והדעות. ב"סימנטוב" של אשרי, מקובל וקוראת בקלפים נלחמים שכם אל שכם בבני הנפילים מספר בראשית, הכח שורה בכל ויש מי שיכול לגשת אליו. אצל נאווה גוטמן, "הסוד" והרב קוק חד המה, ואותם עקרונות מופיעים בכל מקום, ורק לובשים פנים שונות. לשיטתם של המחברים, ישנו "כח" אחד בעולם שיש לו פנים הרבה. הם מתארים מעין אחדות רוחנית השוררת במימד מקביל לעולם המציאות, והיא בבואה שלו או גרעינו האמיתי. אך המהות הזו אינה "יהודית" בהכרח. היא מעל לכל זה ומייצגת אחדות קוסמית.
ייחוד בלי מורא
אך האם ברסלבר וליטאי שניהם מיסטיקנים? שניהם נותנים מימד רוחני לחיים, וסבורים שהמציאות אינה נקבעת כאן בעולם הנראה לעינינו ונתפס בחושינו, אלא יש לה מימד רוחני העדיף עליה. כל אחד לשיטתו. גם ווקסלר אינו מבחין בין דת אחת לרעותה בשם איזו אמירה תיאולוגית. בספרו הוא מדגים את רעיונותיו באמצעות ניתוח של גישות מתחום החסידות, יחד עם הוגים נוצריים ומתרגלי הפאלון גונג הסינים.הוא לא מפריד בין פלגים השונים של הדתות, עם הבחנותיהן העדינות. לדידו "מיסטיקה" היא כל דבר שאינו בתוך התחום הרציונלי הטהור, המודרני. ובמבט מבחוץ, מים קדושים אינם שונים באופן מהותי מפרי עץ הדר, או מעורות בהמה גסה ההופכים בעיבוד שכלליו נקבעו מראש, בצירוף הטקסים הראויים לאביזר פולחני המשמש גברים יהודים מדי יום חול. זו מיסטיקה וזו מיסטיקה. . על פי גישה כזו קשה גם למצוא הבדל אמיתי בין המיסטיקה ה"אמיתית" לזו הממוסחרת, וטקסטים כמו " ברוכים הבאים לקניון הרוחניות והמיסטיקה .בכל יום אנו מגלים את עצמנו מחדש… . ספרי העידן החדש ומודעות עצמית – סה"כ מוצרים במחלקה 67 (מתוך האתר "קניון מיסטיקה רוחניות ואהבה" הנמצא בתוך אתר הקניות של וואללה) "
גם הם יכולים להראות סבירים. הרי בסופו של דבר שוק חפשי של רעיונות ושוק חפשי של מכירות מייצרים את האפקט הנדרש. הכול בכל מכל כל. הכול הולך והכול מתחבר.
חשוב לי לציין, שלטעמי, עד כמה שהענין נשמע מטריד – אי אפשר לדבר באופן ביקורתי רציונאלי, על מיסטיקה "אמיתית" או "כוזבת". קשה לדבר על "ניצול מסחרי" או "שטיפת מח" לעומת "אמונה תמימה". בלתי אפשרי בכלים רציונליים ליצור הבחנות הנראות "טבעיות" למי שגדל בתוך המסגרת הדתית היהודית של ימינו. ההבדלים המובנים מאליהם, בין הליטאי הקודר לברסלבי המזמר, בין המתפלל בכותל למשתטח על קברי צדיקים בעמוקה, אינם קיימים "באמת". אפשר לאמת ולתקף אותם רק מתוך ראיה תיאולוגית ואמונה ספציפית, לא במבט "מבחוץ" הבוחן את המיסטיקה שלא מתוך עצמה.
כך או כך, השאיפה לרוחניות, במקרים אחדים גורמת לעלייה בכוחה של הדת הממוסדת. כמו האיסלאם בן זמננו, או הנצרות האוונאגליסטית בארצות הברית. אך יש גם ממד אחר. מדונה הלומדת קבלה, ופסטיבלים בהם אוחזים בזה, וגם מזה לא מניחים ידם. לכה דודי לקראת יוגה, יחד עם שירת העשבים הריחניים, בחינת "מעלה עשן כלשהו". ויקפידיה, האנציקלופדיה האינטרנטית אינה בהכרח מייצגת בסיס ידע רשמי כלשהו, אך יש בה כדי להציג את הדעה הרווחת. וכך מוגדר שם "העידן החדש":
העידן החדש הוא מושג המתאר שלל תורות ואמונות מהמאה העשרים ובנות ימינו. הוא מתאפיין בגישות אקלקטיות לחקירה רוחנית. בהכללה ניתן לומר שה"עידן החדש" הוא מעין דת מתהווה, אך הוא כה מגוון ומחולק לגישות רבות ושונות, שקשה להגדירו ככזה."העידן החדש" ידוע בעיקר מאמצעים מסחריים כמו ספרים, מוזיקה, סדנאות וכדומה. אף על פי שאין גישה פורמאלית המחייבת את חברי "תנועת" העידן החדש, נראה כי אלו המשתמשים בטכניקות שונות ומגוונות ממקורות שונים (בין אם מרכזיים ובין אם שוליים), ולעתים משלבים אף מניסיונם האישי ללימוד ולתרגול, יכולים להיחשב כאנשי "העידן החדש". במקום להתבסס על דת אחת, מעדיפים אנשי "העידן החדש" לגבש את אמונתם תוך שילוב ממסורות הדתות הגדולות, דתות פגאניות, מסורות מיסטיות, מקורות פילוסופיים ואחרים. (מתוך הערך "העידן החדש" בוויקיפדיה העברית)
רוצה לומר, אקלקטיות היא לב העניין. כל הגישות וכל ה"טכניקות" תקפות מאחר שהן מייצגות משהו שמעבר לכל דת ולכל אידיאולוגיה.
כאותו נח שבתיבה, אפשר לדרוש זאת לשבח ואפשר לגנאי. אולי מתוך שאיפה לרוחניות, אלה המחפשים בורות נשברים להרוות הצימאון בסופו של תהליך, במוקדם או מאוחר ידעו ויבינו שלא כצורנו צורם. ואולי לא. המשיכה אל התרבות המיסטית תיצור גם בתוך הזרם הדתי הממוסד קבוצות שיבקשו להיפתח ולפתוח את העולם החוצה, מעבר למה שנחשב היום לגבול הלגיטימי. יכול להיות שיהיו אלה באים "מבחוץ" שיביאו איתם רעיונות שספגו במקומות אחרים, ואולי מתוך הבית פנימה, אנשים שלא ימצאו מנוחה לנפשם בשגרת החים הדתית, ורואים אותה מצוות אנשים מלומדה. קשה לדעת, נבואה, בסופו של דבר, גם היא עניין מיסטי לעילא ולעילא.
התפרסם בגיליון 318 של "נקודה" – שבט תשס"ט