פרופ' יהודה רצהבי (נולד ב-1916), חתן פרס ישראל לחקר לשונות היהודים. נולד בסעואן שבמרכז תימן, מהלך שעתיים מצנעא. משפחתו סבלה שכול ומחסור ובילדותו קיבל חינוך קפדני ב"חדר". רצהבי עלה לארץ ישראל עם בני משפחתו בשנת 1924. בהיותו בן 20 החל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, שפה וספרות ערבית, ספרות עברית, מקרא, לשון וקבלה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה נקרא להתנדב לש"י, שירות הידיעות של ההגנה, והפסיק את לימודיו. לאחר הקמת מדינת ישראל עבד בחיל המודיעין ובמקביל פרסם מאמרים בתחומי התעניינותו, בספרות ישראל ובתרבות תימן. כעבור 24 שנה, בשנת 1963, חזר לאוניברסיטה (לאוניברסיטת בר-אילן). הוא החל בקריירה אקדמית והתקדם עד לדרגת פרופסור מן המניין. הוא פרסם מחקרים רבים בתחומי הלשון, השירה, ההיסטוריה והמחשבה. בין פרסומיו החשובים על יהודי תימן: אוצר לשון הקודש של בני תימן, שהוא מילון ללשונות הדיבור והספרות המיוחדות לבני תימן. מילון שהקדיש ללשון הערבית בתפסיר של רבי סעדיה גאון למקרא, ובו ריכז את הערבית המיוחדת ליהודים. במעגלות תימן, שבו כינס מבחר ממחקריו בתחומים שונים. פרופ' רצהבי עשה רבות לקירוב חובבי הספרות לשירת תימן ולשירת יהודי המזרח וצפון אפריקה, בפרסום ספרי לימוד וילקוטים לקורא המשכיל והמתעניין. ב-1996 קיבל את פרס ישראל לחקר לשונות היהודים. הוועדה קבעה כי "פרופ' רצהבי הוא מחשובי החוקרים בישראל בכמה תחומים של הספרות העברית ולשונות היהודים, ובכל תחומי מחקרו נזקפים לזכותו מאמר יסוד, גילויים חדשים ומהדורות ראשונות". (מתוך אתר ויקיפדיה)
עוד על פרופסור רצהבי ז"ל אפשר לקרוא כאן
פרופסור רצהבי, היה גם אבא של מימי, שישב לידי בבית הכנסת בשנותיו האחרונות. יהי זכרו ברוך
|
איש יקר במיוחד שהותיר אחריו מחקרים השוואתיים יפהפיים ומרתקים בין הספרות הערבית הימי ביניימית ובין הספרות היהודית
לא למדתי אצלו מעודי (שניים ומשהו דורות מפרידים ביננו), אך נהניתי מאוד מקריאת מחקריו
למדתי אצל פרופסור רצהבי, ליבי כואב על פטירתו של יהודי אמיתי, נדיר , חרוץ כל כך שעודני זוכרת רץ לאוטובוס בסוף שעור באוניברסיטה, גם בגיל 82. מגיע תמיד בזמן מתוך נאמנות לתלמידיו אשר שילמו כסף רב כדי ללמוד ולא רצה לגזול מזמנם וכספם. המרצה היחידי שכתבתי מילה במילה את דבריו , כולל ההתבדחויות וסיפורי הילדות שסיפר"אגב אורחה" מתוך הבנה שזו לי זכות להיות נוכחת בשעוריו. ה' רצה בו.