דרשוני – מדרשי נשים, מציג כ -90 מדרשים שנכתבו על ידי נשים ישראליות בנות זמננו.
נשים אלה, מבוגרות וצעירות, בנות עיר ובנות כפר, מכל גווני הקשת התרבותית והדתית, מבקשות באמצעות הז’אנר המסורתי לבטא גם הן את יחסן לעולמן, לאמונותיהן ולאלוהיהן.
כמו חכמי התלמוד שהצליחו שוב ושוב לאתגר את סביבתם באמצעות מדרשיהם השנונים והנוגעים ללב, בסוגיות המוסריות והקיומיות שהטרידו אותם, כך מציפות כותבות המדרשים שלנו את חיי היום יום על השמחות, התובנות הכאבים והעוולות של נשים בימינו, ותובעות מהצבור הישראלי לתת להם מענה.
כשהן משמיעות את קולן של גיבורות המקרא והתלמוד ומשתמשות במיומנות מרשימה ולעיתים משעשעת, בכלים הספרותיים המסורתיים, הן שואלות את השאלות הגדולות של החיים: כיצד מתגברים על הריון יקר שאבד? מה טיבם של יחסי אמהות ובנות? האם אלוהים התגלה גם אלינו? אלו יחסי כוח קיימים בין גבירה לשפחה? וכמובן – האם יש סיכוי לאהבה?
(מתוך דף יחסי הציבור שנלווה לספר)
קראתי. לא את כולו, אני מודה. הספר עשוי קטעים קטעים, ועברתי על חלקם. יש מדרשים המתיחסים לטקסטים קלאסיים ומנסים להתייחס אליהם, להעשיר או לתת קריאה חתרנית. אחרים מחודשים לגמרי ומנסים להשמיע קול נשי, דרך נשית לראות את העולם. הכותבות לא מגיעות מרקע אחיד, ושליטתן במקורות היא ברמה שונה. לפיכך האסופה אינה עשויה מעור אחד ויש בה גוונים גוונים. חלקם מרשימים, נוגעים ללב, ואחרים – פחות. אבל בתך כל מה שקראתי נותרה בי תמיהה. למה לנו כל העניין הזה. מה הטעם בכתיבה של מדרשים היום?
מדרש הוא סוגה הנטועה בזמן ובמקום. בספר, ישנם מדרשים הכתובים בכישרון ובסגנון המחקה באופן די משכנע את המדרש הקלאסי (למישהו כמוני, שאינו מומחה בלשון חז"ל, אבל קרא ולמד כמה וכמה מדרשים). ישנם כאלה הסוטים מהסגנון, וישנן, מה לעשות, כותבות שלא ניחנו ביכולות הספרותיות הנדרשות לפעול בתוך סוגה ספרותית, והתוצאה עילגת.
אוספי מדרשים עברו תהליך קנוניזציה במסורת היהודית. אין לעורכות הספר ולכותבות בו תקווה לקבל את הסמכות הניתנת למדרשים הקדומים, לפיכך לשם מה יש לכתוב דווקא מדרשים? ולא, אני לא מבקש למשמע את הכותבות לפעול דווקא לפי טעמי. הן לא זקוקות לרשות ממני או ממישהו לכתוב כאשר יעלה על ליבן. ובכל זאת- לרשותן של הנשים המבקשות להביע את קולן ישנן סוגות רבות. אפשר לכתוב מאמרים, לעשות כנסים עם פאנלים, ואפשר גם לכתוב שירים. מדוע לבחור דווקא בסוגה ארכאית זו מכולן?
דִרְשוּנִי – מדרשי נשים,עורכות: נחמה וינגרטן-מינץ ותמר ביאלה,ידיעות ספרים בשיתוף הסוכנות היהודית- קול קורא, תשס"ט, 2009, 220 עמ’, 98 ש"ח
שמייחד אותו ממאמר או מדיון או מכל סוג אחר של כתיבה. אולי זו האינטימיות המיוחדת שנוצרת בעקבות המפגש בין האדם לטקסט שהוא דורש אותו.
ומעניין לקרוא את זווית הראייה הנשית
הוא אומר
ולא, אני לא מבקש למשמע את הכותבות לפעול דווקא לפי טעמי. הן לא זקוקות לרשות ממני או ממישהו לכתוב כאשר יעלה על ליבן.
יותר ברור מזה אין.
מותר לשאול למה אנשים עושים דברים, גם אם הן נשים
ואפילו עגנון כבר יש לנו.
"כמו חכמי התלמוד שהצליחו שוב ושוב לאתגר את סביבתם באמצעות מדרשיהם השנונים והנוגעים ללב" – קצת יומרני, לא?