המהוגנות רודפת אותה, נשרכת אחרי כל אחת מחצאיותיה הארוכות. היא בת שירות, בת של אבא שלה וגם של אמא, בת טובים. בת תורה. הפרצופים סביבה נראים פלוס מינוס אותו הדבר. אותם פנים וריחות וקולות של בני טובים. המהוגנות היא בת לווייתה הנאמנה ביותר. כל מה שאינו מהוגן מתרחק ממנה מתוך הרגל.
מתוך הסיפור "העולם על פי יונת"
השבוע יצא לאור הספר “ככה נראית גאולה” שכתבה חיותה דויטש. חיותה דויטש היא סופרת ועורכת. (עורכת כתב העת אקדמות, ומנהלת
ההוצאה לאור בבית מורשה בירושלים. ספריה הקודמים: פגישה בבקעת גינוסר, (1999); נוח בצ’יינהטאון, קין בקסנדו – על דת ומוסר בקולנוע (2000), “נחמה – סיפור חייה של נחמה ליבוביץ”(2008) ). לשם הגילוי הנאות אומר כי חיותה היא ידידה ותיקה שלי, ואת הספר פגשתי עוד כשהיה "כתב יד" ,כפי שמכנים עדיין בחיבה אנכרוניסטית אסופה של קבצים ממעבד תמלילים. "ככה נראית גאולה" נכתב במשך כעשור והוא כולל תשעה עשר סיפורים. רוב הסיפורים נמצאים בתוך העולם הדתי לאומי, גיבוריהם וגיבורותיהם חיים בתוכו ופועלים בו, כשעולמם התרבותי הוא ה"מובן מאליו" שלהם. כך למשל גיבור "שים בארון שופרות" הוא רב של ישוב שאינו יודע על מה ולמה הוא, ו"תאונה" הוא סיפור אהבה ומשפחה, קרוב רחוק של רומיאו ויוליה המתרחש בהתנחלות בדרך מפה לאי שם. "עוגת גבינה" הוא סיפור מעין בלשי באפרת העיר הקטנה, ו"שירי הלב" מתרחש בעולמו של דתי לאומי לשעבר, שהפך לחרדי. יש גם אחרים, פה ושם. יוסוף, מהסיפור המצוין "האחותים של יוסוף" ואשת השוטר שהיא עצמה מין השוטר אזולאי במהופך, מנהלת שיח ושיג עם עולם דמיוני הנגלה לעיניה בין דפי התרשומות הרשמיות.
גיבוריה של דויטש, שאחדים מהם חוזרים ומופיעים בין סיפור לסיפור, נעים על הציר של אהבה נכזבת וחיים אלטרנטיביים. מה היה אילו היינו אנשים אחרים, עם החלטות אחרות בנתיבי חיים משמעותיים. לו באותו רגע היינו נענים לצו הלב, האם היה טוב יותר היום? גיבוריה הנבוכים במשעולי הזמן – יש מהם המנסים להיחלץ, אך רבים נשארים באותו מקום שהיו. בתוך המשלימים עם בחירותיהם יש שמוצאים בהן חן עמום שיש להבריק אותו מעט והוא ינצוץ שוב, ואחרים מתוך ייאוש וחוסר יכולת לשנות את חייהם נותרים תוהים על הראשונות. מעדיפים לבשל נתחי הודו בשמנת מתוקה. לא כשר, מתריס ומטריד, אבל מכוסה במתיקות חלבית, משלימה ונכנעת. דויטש כותבת בעדינות, ואינה באה בטרוניה עם בריותיה, אבל עצב דק מן הדק שרוי על הספר ועל גיבוריו, כביכול תוהה המחברת על מה ולמה היו הדברים הללו. אין הרבה גאולה ב"ככה נראית גאולה" בוודאי לא כזו של דם ואש ותמרות עשן. דויטש יודעת שהחיים אינם סרט הוליוודי ואפילו סופרמן לא הצליח אף פעם לגשר באמת בין גיבור העל המרחף בשמיים לכתב הגמלוני המאוהב בחברתו למערכת. החיים הם לא עוגת גבינה, אין מה לעשות.
"ככה נראית גאולה" מתפרסם עכשיו, מה שיכול להראות כהצטרפות מאוחרת לטרנד "הסופרים הדתיים". למעשה, הסיפורים נכתבו הרבה קודם, אך הם בשלים וראויים, הרבה יותר מרבים מאלה שנכתבו בעת האחרונה. חיותה דויטש, כאותה יונת בסיפור שציטטתי למעלה, כותבת כשהמהוגנות נושפת בערפה, אך לא כובשת אותה ממשמעת ומכניעה. הסיפורים נוגעים בצורך לחמוק מכובד ה"מהוגנות" מה יחשבו ומה יגידו ואיך יראו זאת בשכונה ובבית הכנסת, אבל לא מגיעים לשבר עם העולם הדתי. דויטש חיה בפנים, משלימה גם אם לעתים בועטת. מאירה את הקשיים, אך לא מתוך התרסה וכעס, אלא בנגיעת קטנות, עדינות. לקורא נראה כי דויטש אינה מונעת בכח הרצון להוכיח משהו למישהו, בין אם אלה שלומי אמוני ישראל שיש למחברת חשבון ארוך איתם, או ליושבי בתי קפה בשיינקין שצריך להראות להם מה זה. דויטש, שיודעת גם לכתוב פובליציסטיקה כשצריך, משאירה אותה למקום אחר ולזמן מתאים. ב"ככה נראית גאולה" היא אינה מבקשת להתווכח ולשכנע. דויטש מנסה, מה שעשו – תודה לאל- רבים רבים לפניה, לספר סיפור. פשוט סיפור. על אנשים אמיתיים, שיש להם חיים אמיתיים. הם אוהבים וכועסים שמחים ועצובים ומתמודדים עם האמת והשקר שבעולם. ואכן, באמת ובתמים – ככה נראה סיפור.
ככה נראית גאולה, חיותה דויטש, ידיעות ספרים, 2009 , תש"ע, 239 עמ'
פינגבק:ספרים לחג – פסח | ספר חברה תרבות
מהתחלה אפילו התעצבתי, למה אתה שוב פעם יותר מרמז מאשר מפרש?
אבל אחר כך נרגעתי ואתחלתי לחשבו, מה אני אכתוב בבלוג שלי אחרי שאסיים לקרוא? הבנתי שלי דווקא יהיה קשה מאוד לפרש את הרגשות שהספר הזה מעורר בי.
אז למה תפרש במאמר קצר את מה שסופרת רק מרמזת בכוונה?
אז שיהיה בלי פירושים, שלכל אחד יישאר מקום לפירוש אישי
בעצם, "שהמהוגנות נושפת בערפה, אך לא כובשת אותה ממשמעת ומכניעה" — מילים האלה מסבירים הכול למי שמבין על מה מדובר ובמיוחד למי שבעצמה כותבת באותם הנסיבות.
פינגבק:החלילן מעזה « ספר חברה תרבות
באיחור קל קראתי עכשיו. ונהניתי. כפי שכתבת, הגלעין של כל הסיפורים הוא בבחירה אישית: מודעת או סמויה, מתפשרת או מורדת, נכונה או שגויה. נושא אישי ואוניברסלי, ותמיד מעניין, אותי לפחות. הספר יפה, מקומי ועכשווי, ויחד עם זאת פיוטי, אולי טיפה יותר מדי. השפה הפיוטית מוסיפה לו חן, אבל לטעמי היא בולטת מדי לפעמים, מעט חורגת. עניין של טעם. עדיין הספר מוצלח מאד.
צר לי לא להסכים כלל לביקורת האוהדת על הספר. התחלתי לקראו אתמול. קראתי כמה סיפורים, מתוך מחשבה שאולי הסיפור הבא יהיה טוב יותר, ואל לי לחרוץ דין מהר מדיי… אולם בשלב מסויים נשברתי.
הפריעו לי המסרים והאווירה שעולים מן הספר, כמו גם בנית העלילות שלטעמי היו בלתי אמינות.
מדוע על הסיפורים להציג את המציאות באופן מעוות כל-כך? האם שומה על כל דתי, אם ברצונו להיקרא גם אדם (כלומר, משכיל, תרבותי, בעל עולם פנימי-רגשי עשיר וכן הלאה), למתוח את גבולות ההלכה עד לקצה, ואם זה לא מספיק – לחרוג מתוכם?
הסיפורים שקראתי הציגו מציאות דכאונית, בניגוד לשמו של הספר.
הגיבורים שבו מוקצנים, ולדעתי מתנהגים בצורה לא אמינה, ופעמים רבות גם לא הגונה.
דוגמאות:
הרווקה המתבגרת שמשמרת בזכרונה נער אחד שאהבה בעבר, במשך למעלה מעשר שנים. גם אם נניח שיש מעט מאוד אנשים שהיו מתנהגים כך, הרי שלא רק בסיפור הזה ההתנהגות היא כל-כך קיצונית.
הבחור האמריקאי שעוזב את לימודי המשפטים (אם זכרוני אינו מטעה אותי) מכיוון שמישהי שהכיר התחתנה עם הבחור אליו התארסה עוד לפני כן; עולה לארץ ועובד כשומר בבית-ספר במשך יותר מעשור. הגיוני? ויותר בהקשר של המסר (פחות אמינות) – האם הבחורה, ששומרת איתו על קשר, נוהגת באופן הגון? הספר מציג זאת באור חיובי, או לפחות נייטרלי.
בחורה שמדוכאת מפני שבחור שאהבה נישא לאחרת, מסכימה להינשא למישהו שכלל אינו מתאים לה, מתגרשת ממנו אחרי כשנתיים כדי להינשא לבחור הראשון – שהתגרש בינתיים – האם זו התנהגות הגיונית? והגונה?
תודה לך על הדברים. אני סבור, כפי שאמרתי למעלה ש"החיים הם לא עוגת גבינה, אין מה לעשות".
חג שמח
פינגבק:אם אשמע קול אחר « ספר חברה תרבות