כמה הערות על המצב – הטור השבועי יום ששי. והיום קטע ארס פואטי על לימודי תרבות, מחווה לספרו החדש של דרור בורשטיין, הרהור על מנהלי כספים ועוד.
תרבות אנשים חטאים?
מרקס. התמונה מאתר ויקיפדיה
שתי שאלות מטרידות אותי מזה זמן. הראשונה היא שאלת הקפיטליזם והתודעה, בניסוח לא מספיק מהוקצע "אם כל כך טוב אז למה כל כך רע, ואם כל כך רע למה נראה שכולם מרוצים". רוצה לומר, אם הקפיטליזם כשיטה כלכלית הוא כזו המצאה גדולה, למה הוא מייצר את העוולות החברתיות שאנחנו מכירים. מדוע המריטוקרטיה – שנשמעת לפחות סבירה, יוצרת מצב בו אדם המקריא טקסטים מטלפרומטר מקבל מאה אלף שקל בחודש מחברה מפסידה, וזו רק דוגמה אחת. ומצד שני אם הקפיטליזם יוצר עוולות ופערים וניצול, מדוע כולם נראים כל כך מרוצים ונשבעים בשמו? יש תשובות, אני יודע. הבעיה שהן לא מספיקות. התודעה הכוזבת של מרקס טובה בתור תחילת תשובה, לא יותר. גם הפיתוחים של אסכולת פרנקפורט יפים, אבל עדיין לא משכנעים אותי. מצד שני, התיאוריות הניאו-ליברליות מבית המדרש של החוג לכלכלה רחוקות ממני כרחוק מזרח אסיה מהלירה הטורקית.
שאלה שנייה, שהזכרתי אותה פה ושם היא סוגית הפוסטמודרניזם. האם אנחנו נמצאים בעידן הפוסטמודרני, כפי שיש שטוענים, או שבמקרה הטוב ניתן לדבר, אם תרצו, על הגות פוסטמודרנית שזכתה לפופולאריות בחוגים מסוימים. ובנוסף – קשה לי לומר שההגות הפוסטמודרנית אינה אלא קש וגבבה, מצד שני, נו, יש מקרים בהם ההשערה הזו זוכה לתימוכין אמפיריים של ממש.
ולכן, (ופה הטוויסט המפתיע משהו), בתהליך דיאלקטי ועם קצת עזרה מבני בכורי, החלטתי לחזור לאוניברסיטה ולחבוש את ספסליה. (ביטוי מוזר, אגב) נרשמתי לתואר שני בלימודי תרבות. מה שיאפשר לי להרהר בנחת בשנה הקרובה אם ללכת לדוקטורט, חלומה של כל אם ואב,( והסיוט של דוקטורנטים מסוימים) או להשלים תואר מוסמך במסלול המחקרי (למה מוסמך מחקרי? כי מוסמך לא מחקרי כבר יש לי – באנתרופולוגיה). לזכות נשות החוג – הסגל האקדמי והמנהלי יאמר שקיבלו אותי בברכה. בשבועות הקרובים נדרשתי להתמודד עם השאלה – "למה אתה עושה עוד תואר שני כשיש לך אחד?" – "אה, אתה עושה את זה סתם, בשביל הכיף", הם מסבירים לי ולעצמם, משל היה זה תחביב לזקנים משועממים או גידול צ'יוואווה בתיק כתף. אז אני מסביר להם שבסוף אהיה דוקטור ואפתח קליניקה לטיפול תרבותי. אני מניח שסביבתי הקרובה תתרגל לזה, בתוך שאר הדברים המשונים שהתרגלה, וישאר לי להתמודד עם בורדייה, פוקו והעבודות הסמינריוניות.
על גלגלים
בני בכורי, ששהה בביקור בווינה לרגל ענייניו, שלח לי מכתב ובו סיפר על אופניים, ואף צירף תמונה נאה:
טבע דומם. צילום: אריאל סרי לוי
עוד דבר שרואים בווינה בכל מקום זה אופניים. יש נתיבים לאופניים, רמזורים לאופניים, אופניים שמחכים לך בכל מיני פינות ברחוב ואתה יכול לשכור אותם ולעשות סיבוב. כל הכביש מלא באופניים וכרכרות. ואף אחד כמעט לא חובש קסדה. יש גם רמזור להולכי רגל שבו, ביחד עם האיש הירוק מצטופף רוכב אופניים שנוסע, וביחד עם האיש האדום מצטופף רוכב אופניים שמניח את הרגל על הכביש כי אסור עכשיו לנסוע.
יש לנו לאן לשאוף, בכל הקשור לזמינות שבילים ומסלולים לאופניים. אני חושב שכדאי לאמץ בדחיפות את שיטת הסימון של הרמזורים, כי עד עכשיו –ידידי רוכבי האופניים סבורים שהאור האדום נועד רק למכוניות.
תקרת הביטוח ורצפת הבושה
cfo
CFO הוא Chief Financial Officer . למרות השם המרשים אין שום קשר לאינדיאנים או לשוטרים, ומדובר בסך הכל במנהלי כספים ראשיים. למנהלי הכספים הללו יש פורום, המכונה פורום CFO . כמו שהם אומרים:
ייחודו של הפורום בהיותו מאגד את כלל המשק הישראלי – חברות תעשיה, מסחר ושירותים, חברות היי-טק ותעשיה מסורתית, ממרכז הארץ ומהפריפריה, חברות פרטיות, חברות ממשלתיות חברות הנסחרות בבורסה בארץ ובחו"ל. סה"כ מייצג הפורום למעלה מ-90% מתל"ג מדינת ישראל. כתוצאה מכל אלו, מייצג הפורום, יותר מכל גוף אחר, את הצרכים של כלל המשק הישראלי ללא הטיה סקטוריאלית או אינטרסנטית זו או אחרת. (אתר הפורום)
פורום מנהלי כספים ראשיים נשמע כמו משהו מעורר פיהוק. חבורה של גברים בגיל העמידה, לבושים בחליפות המתווכחים, אם בכלל, על גילוי הדעת החשבונאי האחרון, קוראים דו"חות כספיים בגילוי נאות שותים כוס תה קלוש והולכים הביתה כדי להספיק לישון בעשר. (כן, אחדים מידידי וג'ו). אך מסתבר שיש דברים המוציאים את חברי הפורום משלוותם. מאתר הפורום למדתי שפורום CFO יוצא למאבק נגד העלאת תקרת תשלומי הביטוח הלאומי.
וכשהם יוצאים למאבק, הם לא לוקחים שבויים, שום אנדרסטייטמנט, אין רמיזות:
נגה קינן, יו"ר פורום CFO, ביקרה בחריפות את הכוונה להעלות את תקרת הביטוח הלאומי בתקציב הדו-שנתי ב-2011-2012 ואת מצג השווא כאילו מורידים את התקרה מפי 10 לפי 8 מהשכר הממוצע, בעוד שהובטח שהיא תחזור לפי 5: "האוצר רומס ברגל גסה הבטחות שלטוניות להימנע מהעלאת מיסים לציבור, ויוצר מצב בלתי אפשרי שכולם נפגעים ממנו: השכירים, החברות וקופת המדינה. גרוע מכך, האוצר פועל בניגוד להבטחות ראש הממשלה להפחית את נטל המיסים הכולל בישראל. הורדת תקרת המס מפי 10 לפי 8 מהשכר הממוצע מהווה ניסיון לאחיזת עיניים המעליב את האינטליגנציה של הציבור. ." (ההדגשות במקור)
ויש להם פתרון, אל תדאגו. הפורום ממליץ לחבריו להקים "חברת ניהול" וכך לשלם מסים כחברה ולא כשכיר. פורום CFO מציע לחבריו ליצור פיקציה משפטית, כדי לשלם פחות מסים. אני לא יודע אם החברות האלו נחשבות חוקיות, על הגבול או מעבר לו. איני בקי מספיק בחוקי המס וההתאגדות. אך גם אם יש פרצה בחוק שדרכה ניתן לשרבב את החברות הללו, ברור שמדובר פה בתעלול מזוהם, היוצר מצב לא אמיתי כדי להתחמק מהחלטה של רשות מוסמכת. הפורום מייצג קו מחשבתי נפוץ, אך מקומם לפיו תשלומי המסים אינם חובה אזרחית, תרומה של מי שיש לו לטובת החברה, אלא משהו שרצוי לברוח ממנו כמו ממחלה מדבקת. יש לזה מלים מכובסות "תכנון מס לגיטימי" ו"יצירת מגן מס" ומה שתרצו. הרי לא תצפו מחברי הפורום שיוציאו מסמך "כיצד להשתמט מחובתך האזרחית באמצעות העמדת פנים משונה". הם לא שוכחים להביע דאגה חסודה "[שיעור המס] יוצר כדאיות רבה בהקמת חברה במקום פעילות כשכיר או כעצמאי, ועלול בסופו של דבר גם לפגוע בסך ההכנסות של המדינה ממיסים." כמובן, ולהגדיל את סך ההכנסות של חברי פורום הCFO אלה שמייצגים "את הצרכים של כלל המשק הישראלי ללא הטיה סקטוריאלית או אינטרסנטית זו או אחרת.".
ספר לשבת
"נתניה", דרור בורשטיין, הוצאת כתר, 2010
פעם רצינו לנסוע לנתניה לנוח קצת כי היה חם והילדים עושים רעש, ולא נוח לישון על הספסל בחוץ, אז אשתי אהובתי התקשרה והזמינה חדר במלון, וביקשה שיהיה קומה נמוכה, כי אנחנו דתיים. הגענו לשם בקושי, כי אנחנו לא מכירים את נתניה בכלל ורק דב היה גר שם פעם עם אבא שלו שהיה לו מפעל לקרטון ואימא שלו שאף פעם לא דיברה איתי, הגענו לים ונסענו דרך רחוב עם שם של שחקן כדורגל, ראינו שליד המלון חונות חמישים מוניות, וגילינו שלמלון היו רק שתי קומות, אבל נמוכות. בשבת בצהריים אחרי שעשינו קידוש לכל הנהגים של המוניות ששמו מפית של חדר אוכל על הראש הסתכלנו מהחלון וראינו איש עם מצנח רחיפה ונורא דאגנו כי הוא היה ממש קרוב לצוק. כמו אז בפרה קמבריום. שהיה לפני הקמבריום שבא אחר כך. אבל הלכנו לישון וחלמנו על הופמן. ואז הגיע לבקר חבר שלי שעבד במשטרת נתניה והיום מוכר משקפיים ברעננה ועמד בשקט עם הכובע ביד ואמר סליחה שאיחרתי, מישהו התרסק שם על הצוק. עכשיו אני חושב שאולי זה היה בכלל המלון של בורשטיין הזקן, סבא של דרור.
"נתניה", דרור בורשטיין, הוצאת כתר, 2010
בקצרה
בעקבות הטור של שבוע שעבר עשרה חברים מפייסבוק התקשרו לשאול אם אני צריך משהו, וג'ימס טיילור הציע לי חברות.
הוא ידע שאין בחוף שום מגדלור, ולכן היה מופתע מאד כשהתנגש בו.
אתמול ישבנו עם יאיר לפיד, ידיד יקר, והוא אמר לי, והיטה את הראש ככה שמאלה, אתה יודע למה אני מטה את הראש שמאלה? כדי שלא יכנס לי הג'ל לעיניים. צחקנו והמשכנו לשתות ויסקי אירי משובח ולקרוא רימונד קארבר, כמו גברים אמיתיים.
השיטה הקפיטליסטית מתוחכמת,ויודעת להגמיש עצמה לתנאים העכשווים.יש משבר? השוק ה"חופשי" לא מתבייש לקבל עזרה וכסף ציבורי מהמדינה שנואת נפשו.יש התמרמרות מצד הנתינים המאוכזבים מהשיטה? ניתן לנתינים את ה"קפיטליזם הרחום".
והמזל הגדול ביותר של השיטה הוא, שהשיטה הצליחה לחסל את שאר השיטות הכלכליות האחרות,והיא מסתמכת על הפחד העמוק האנושי משינוי.
אזרח – אתה מוזמן לכתוב פוסט אורח. בכל מקרה, התהיה שלי אינה למה הקפיטליזם "מצליח" אלא למה הוא נתפס כדבר מצליח.
לובה
לחבוש ספסלים… יכול להיות שזה באמת נשמע מוזר, אבל רק עד לרגע שמתרגמים את הביטוי חזרה לרוסית. כי ברוסית לזה יש משמעות פחות אלימה.
ולגבי התתחביב לזקנים משועממים… נדמה לי שקליניקה לטיפול תרבותי יכולה להפוך למתחרה המסוכן למעסיק הנוכחי שלך
וחוץ מזה, הפוסט כולו פשוט מרתק. תודה
רוני ה.
לשאלות על הקפיטליזם יש תשובות טובות, אבל אני חושש שלא תמצא אותן בחוג ללימודי תרבות. המקום למצוא אותן הוא בתחומי הכלכלה והפילוסופיה. אבל מדובר ברמות הגבוהות של התחומים האלה – אני לא ממליץ על לימודי כלכלה, בפרט לא בארץ, כי שם באמת לא תמצא את התשובות.
חשבתי על הנושא לא מעט ואפשר לדון בו בהזדמנות. בקצרה: יש תקופות מסוימות בהיסטוריה האנושית שיש בהן תנאים לצמיחה כלכלית (לא ניכנס לשאלת הגורמים לזה – הם לא רק כלכליים). בתקופות כאלה הקפיטליזם הוא אידאולוגיה הולמת – מצד אחד הוא מעודד צמיחה כלכלית ומצד שני הוא יכול להתקיים רק בסביבה של צמיחה כזו. אם וכאשר הצמיחה תיפסק, גם הקפיטליזם יפסיק לעבוד.
בגדול – חוסר השיוויון שהקפיטליזם יוצר אינו פוגע בו מכיוון שהוא גורם לשיפור במצבם הכלכלי של רוב האנשים. אמנם יש גידול בפערים היחסיים בין האנשים, אבל בכל זאת רוב האנשים מרגישים מרוצים כי (א) מצבם האישי משתפר (ב) הקפיטליזם כאידאולוגיה מאפשר ומעודד ניידות חברתית ולכן לפחות בתיאוריה נותן לכל אחד תקווה לשיפור מצבו.
התקווה לשיפור המצב של היחיד היא גורם מאוד משמעותי המחפה גם על תקופות קשות ועל נסיגות זמניות במצב היחיד, כי בשאר האידאולוגיות מתחרות היא לא קיימת באותה המידה. כאמור, הבסיס לזה הוא הצמיחה הכלכלית: ברגע שהצמיחה הכלכלית תסתיים, התקווה הזאת סופה לגווע ואיתה השיטה כולה.
י.ד.
כולם מרוצים ממנו כי הוא מתאים בין הביקוש להיצע…
גלעד סרי-לוי
לובה – תודה. את רומזת שלא תהיה לי בעיה למצוא פציינטים?
רוני ה. מהן "הרמות הגבוהות"? ולמה בארץ לא אמצא תשובה? ובגדול, התקציר שלך מניח את המבוקש. אתה פועל בתוך הפרדיגמה הקפיטליסטית ומדבר על "צמיחה" ועל "אידיאולוגיה" בצורה לא ביקורתית.
י.ד. – כמובן. (אגב, יש לך קשר לברקוביץ?)
רוני ה.
הרמות הגבוהות – דוקטורט ומעבר לזה (לא תואר ראשון או שני). לא בארץ כי בארץ כנראה לא חושבים על הדברים האלה. אני בכל אופן לא מצאתי במחלקות לכלכלה חוקר שעוסק בזה.
למה אתה חושב שאני מניח את המבוקש? צמיחה כלכלית היא לדעתי מונח אובייקטיבי ולא קפיטליסטי. מה הצורה הביקורתית להתייחס לזה?
גלעד סרי-לוי
הנחת היסוד שלי היא שבכלכלה אין "מונחים אוביקטיביים". טענת האוביקטיביות היא כשלעצמה טענה פוליטית המאפשרת להשליט את השיח הכלכלני כשיח מומחים בלתי תלויים. ולא היא.
למשל בעניין הצמיחה – ראה כאן, http://seri-levi.com/2010/06/13/tagidim/
י.ד.
אין קשר לברקוביץ; אתה תמיד יכול לבנות תיאוריות כיצד ברוקביץ מתכתב איתך מעולם הנשמות בענייני כלכלה וסוציולוגיה.
אתה יודע את זה, אז מה בעצם השאלה?
גלעד סרי-לוי
רק תהיתי האם הכינוי שבחרת לך מרמז אליו. מנחם מנדל וכו'
י.ד.
אה, שאלתי על הקפיטליזם. אתה יודע שהשוק מתאים בין ההיצע לביקוש, אז מה בדיוק השאלה?
רוני ה.
אני לא מסכים (או שלא הבנתי). גם ברשימה שהפנית אליה לא נאמר שיש בעיה בהגדרה של צמיחה כלכלית אלא רק שזה לא דבר טוב כמו שנדמה לנו. לדעתי אפשר לחלוק על הכלכלה המודרנית תוך שימוש במושגים שלה ואין צורך להמציא מחדש את השפה הכלכלית. אם יש לך הגדרה חלופית לצמיחה כלכלית אשמח לשמוע.
ונדמה לי שכבר מזמן הכלכלנים לא מתיימרים להיות מומחים בלתי תלויים. אולי רק בוגרים טריים של המחלקות לכלכלה עדיין חושבים כך.
גלעד סרי-לוי
לי.ד. – אני לתומי חשבתי שאתה כותב באירוניה כשאתה אומר "השוק מתאים בין הצע לביקוש". אם התכוונת כפשוטו – איני שותף לדעתך ואני סבור שאתה, בדומה למה שאמרתי לרוני ה., מביט בקפיטליזם בצורה בלתי ביקורתית. מהו "השוק" שאתה מדבר עליו? לטעמי זו מטאפורה טעונה פוליטית ולא תיאור של המציאות. ולשיטתך האם המנגנון הזה מתאים ביקוש להיצע או בנוסף מייצר ביקוש בהתאם להיצע היצור?
לרוני – אולי לא הסברתי את עצמי שם כמו שצריך. לדעתי השימוש במונח "צמיחה" כולל בתוכו את ההנחה שיש פה משהו טוב שצריך לשאוף אליו.
לגבי היומרות – תקרא קצת דה מארקר. הכלכלה היא מדע אימפריאליסטי המתימר לבאר את כל העולם. מי שמעז לחלוק על מוסכמות אלה נקרא "פופוליסט". במיוחד אם הוא נבחר למטרה זו בדיוק.
י.ד.
אהם יש צד אחד אובייקטיבי בכלכלה וזהו צד המחסור. קיים מחסור בעולם ולא יעזור כמה נרצה לשחק איתו. הטענה שהמחסור הוא סובייקטיבי בלבד לא תשכנע ילד סומאלי גווע ברעב או ילד ירדני חולה בדיזנטריה. אפשר לטעון שמערכות ההעדפות הכלכליות של הפרטים איננה משקפת את רצונם האמיתי (אריסטו ומרקס טענו זאת כל אחד בדרכו הוא), אבל לטעון שאין תופעה של מחסור בטבע נשמע לי לא מובן. אולי תהיה ניטשיאני עד הסוף ותטען שגם אין טבע ואין לוגיקה, והכל ביטויים סובייקטיבים של רוח האדם?
גלעד סרי-לוי
לא הייתי מעולם ניטשיאני, לא מתחילה ובוודאי לא עד הסוף. גם איני טוען שאין מחסור "אמיתי". הביקורת שלי (לא המצאתי אותה כמובן) היא כנגד השימוש במונח "מחסור" לתיאור הילד החולה בדיזנטריה והגיק הממתין בתור לילה שלם לפני תחילת מכירת האייפון, כאילו הם אותו דבר. עוד אוסיף כי חשוב להבחין בין ה"כלכלה" שהיא תיאור של מצב, לבין "מדע הכלכלה" המתיימר לתאר אותו באובייקטיביות. יומרה שאין לה מקום, לדעתי.
רוני ה.
אם הכוונה שלך שהמילה "צמיחה" לא משקפת את המהות של המושג זה לא נראה לי נורא. בכל מקרה, לדעתי מהות המושג "צמיחה" (גם אם תקרא לו בשם אחר) היא באמת חיובית ואולי אפילו דבר טבעי למין האנושי. אפשר להשוות את זה לציווי "פרו ורבו ומלאו את הארץ" שגם הוא סוג של צמיחה כלכלית.
לגבי היומרות – אני לא אוהב את דה מרקר ולדעתי הוא לא משקף את הכלכלה האקדמית. אם כבר, אני מעדיף את גלובס שהוא לדעתי עיתון טוב יותר וקצת יותר צנוע בדרך כלל.
רוני ה.
ואם אפשר להתערב בוויכוח השני שלך – מחסור כלכלי הוא לא הסומאלי שחסר לו אוכל. מחסור הוא כשיש לך שעה פנויה שאתה יכול לנצל אותה לדבר אחד בלבד ואם תקרא בה ספר יהיה לך מחסור בשעת אוכל ואם תאכל בה יהיה לך מחסור בשעת ספר. כלומר הטענה של הכלכלה היא שעצם אפשרות הבחירה היא היוצרת מחסור מעצם הגדרתה. לפי הגדרה זו אנחנו תמיד חיים במצב של מחסור.
י.ד.
זה היה מין הפוך על הפוך. כיום כולם מניחים שאין התאמה בין ביקוש להצע ולכן אם אני כותב את זה כנראה שאני כותב את זה באירוניה, אבל אני יודע שיש התאמה בין ביקוש להצע ולכן מי שאיננו מבין זאת הוא זה ששוגה באשליות.
בכל אופן, השוק הוא תופעה טבעית מעצם העובדה שיחסי חליפין התקיימו בעולם עוד לפני קיומן של מסגרות פוליטיות. מצאנו יחסי חליפין גם בעולם של ציידים לקטים חסרי שלטון פוליטי כלשהו וחסרי עבודה (למשל במציאות). בעולם שכזה גם ההיצע וגם הביקוש מיוצגים על ידי אותם בני אדם. לעומת זאת בעולם לאחר הופעת החקלאות קיימת הפרדה בין ההיצע והביקוש שמיוצגת על ידי ההפרדה בין היצור לצריכה, למרות שסך היצור שווה בדיוק לסך הצריכה כולל פנאי.
הטעות שלך בתיאור היא שאתה תופס את הביקוש כעניין מוגבל, בדיד. יש סך כך וכך ביקוש ואותו היצור מוסיף או מזיז לרמה אחרת של ביקוש. אבל בתיאור הכלכלי הרגיל אין ביקוש בדיד, יש רצף של ביקוש. הביקוש מתואר תמיד כעקומה המקשרת בין המחיר לכמות. וכך גם הצע הסחורה, והמפגש ביניהם קובע מחירים וכמויות.
באותו אופן גם כאשר אין ביקוש נגלה לעין לסחורה זה לא אומר שהוא לא קיים. ניקח לדוגמא תעופה. אנשים תמיד חלמו לעוף וזה תמיד היה מדורג גבוה בסדר ההעדפות שלהם, אבל מחיר התעופה היה אין סופי (כיון שהיא לא הייתה אפשרית), ובני אדם נאלצו לוותר על התעופה. כאשר האחים רייט המציאו את המטוס הם הורידו את מחיר הטיסה לכזה שניתן להחליפו במוצרים אחרים, וכך אפשרו לבני אדם לממש את הביקוש שלהם לתעופה. זה לא שלא היה ביקוש לתעופה. תמיד היה ביקוש אבל עד המצאת המטוס הוא לא יכל להתממש.
י.ד.
כן זה באמת הייתה דוגמא גרועה עם הסומאלי. אבל אני חושב שההסבר של רוני הוא הסבר טוב.
בקשר לויכוח על צמיחה, אנחנו מבינים צמיחה כהרחבת אפשרויות היצור שלנו ולפיכך הצריכה שלנו. דרך אגב, צמיחה איננה דווקא צריכת מוצרים פיזיים, במשך מרבית המאה העשרים צמיחה התבטאה גם בירידת שעות העבודה לעובד בעולם המערבי. העובד בעולם המערבי עבר לצרוך פנאי ולא רק מוצרים פיזיים.
גלעד סרי-לוי
י.ד. – קצת מפריע לי שאתה מניח הנחות מרחיקות לכת אודות מה אני חושב, ומנסה במקביל ללמד אותי שיעור ראשון במבוא לכלכלה.
ולדבריך – אני לא מקבל את הנחות היסוד שלך ואת התיאורטיזציה שאתה מציג כאן.
למשל אתה אומר "השוק הוא תופעה טבעית מעצם העובדה שיחסי חליפין התקיימו בעולם עוד לפני קיומן של מסגרות פוליטיות. מצאנו יחסי חליפין גם בעולם של ציידים לקטים חסרי שלטון פוליטי כלשהו וחסרי עבודה (למשל במציאות)."
גם לשיטתך, נובע מכאן שהשוק הוא תופעה תרבותית. לא "טבעית". ויותר מכך, מה ההוכחה לטענה כזו, מעבר לפסאודו-היסטוריה רומנטית נוסח "שבט דב המערות"?
גם ההנחה שאנשים "תמיד רצו לעוף" אין לה תימוכין אמפיריים. אני זוכר את מה שלמדתי על הפאניקה שתקפה אנשים כשהומצאה הרכבת. ולדבריך בענין הביקוש. המודל התיאורטי שאתה מציג, הוא מודל, שיש לו ערך תיאורטי, אך הוא מודל בלבד. צריך לזכור את זה.
ובענין ה"צמיחה". הביקורת שלי על המושג היא שמודל מתמטי מקבל שם אופטימי, שיוצר לו תדמית חיובית. הרי צמיחה מוגברת תושג גם אם נטיל פצצת אטום. הלא כן? האם צמיחה הכוללת בתוכה רווחה לשכבה דקה מאד, ועוני מחפיר לשאר היא דבר חיובי? לשיטתי – לא ולא.
(אגב אולי אתה תסביר לי את טיבה של המטאפורה המשונה "מנוע צמיחה". לצמחים אין מנוע, כידוע)
י.ד.
כבר כתבתי שאני לא מבין את השאלה שלך. הרי זה ברור שאתה מכיר את מה שאני ורוני מדברים עליו ובכל זאת אתה לא טורח להסביר לנו איפה הכשל: בקיומו של השוק? בקיומו הפוליטי תרבותי? בתפיסת ההעדפות שיוצרת את הביקוש?
משהו מעצבן אותך ואתה לא טורח לענות מה מעצבן אותך.
עכשיו אני מודה שאני שבוי בתפיסה הכלכלית של המחלקה לכלכלה. מבחינתי שתי ההנחות הפשוטות: תופעת המחסור, וקיומה של מערכת העדפות טרנזטיבית, שלמה ורציפה של צרכנים מספיקות כדי להחיל את כל הכלכלה הניאו קלאסית על העולם. אני מודה כמובן שיש ביקורת פסיכולוגית – כלכלית על הנחות אלו מצד כהנמן וטברסקי אבל גם כהנמן וטברסקי לא מבטלים את תיאוריית האדם הרציונאלי כפי שנבנתה בחוגים לכלכלה אלא שטוענים שהיא צריכה לעבור עידון מסוים כדי להתאים אותה לאדם האמפירי כמו שהוא התגלה במחקרים שלהם.
ולכן כל עוד זה המצב, המודלים שלמדתי בכלכלה מספיקים לי כדי להבין ולנתח את העולם מבלי שאטען שחסרה לי ראיה ביקורתית על המציאות (ואולי לך חסרה ראיה ביקורתית על מה שלמדת במחלקה לאנתרופולגיה?). אתה טוען שיש כאן בעיה, אז אתה מתבקש להסביר, ולא להשאיר אותנו תלויים באוויר, מחכים למוצא שפתיך.
דרך אגב, האם קראת פעם את הספר "דלדולה של הרוח באמריקה" של אלן בלום?
גלעד סרי-לוי
קצת קשה לי לענות "מה מעצבן אותי" בקצרה. לא חושב שהותרתי משהו "תלוי באויר", אלא כתבתי רבות בבלוג ובטור שלי בעיתון (שנסגר משיקולים כלכליים). והכל זאת, אנסה. הביקורת שלי היא שתמונת העולם הנוצרת על ידי הכלכלה אינה מסבירה באופן משביע רצון את הקפיטליזם המאוחר. ולא רק בגלל ביקורתם של כהנמן וטברסקי, שלמרות שהיא קיימת מתעלמים ממנה בדרך כלל, אלא באופן יותר עמוק. היא כוללת בתוכה הנחות יסוד שאני לא שותף להן, על טבע האדם, ועל מה שראוי מבחינה מוסרית להיות. אני לא מקבל את האמירה שהכלכלה היא "מדע אוביקטיבי" באיזה מובן שהוא.
אגב, לא טענתי שאין לך ראיה ביקורתית על המציאות, אלא שאתה לוקח את מושגי היסוד ותפיסת העולם של הכלכלה ללא ביקורת. ואת זה אמרת בעצמך.
לגבי ביקורתיות על מה שלמדתי בחוג לאנתרופולוגיה, יש לי. אפילו ציינתי זאת כאן בקצרה.
זיהיתי את העקיצה ששלחת מכיוון אלן בלום.
י.ד.
ביקוש הוא לא מודל תיאורטי אלא תופעה אמפירית; אפילו מרקס נאלץ להתמודד איתו כאשר הוא בנה את המודל המוזר הזה של פטשיזציה של סחורות. לאנשים יש ביקוש לכמות סחורות מסוימות שאותן הן מעדיפים על יחסי כמות אחרים של סחורות. וכל עוד זה המצב הם יעדיפו להחליף סחורות כדי להתאים את יחסי הסחורות שבידיהם להעדפות שלהם.
הפאניקה שאתה מתאר איננה קשורה למערכת ההעדפות שלהם, אלא למערכת האמונות שלהם על העולם. במסגרת האמונות שלהם על העולם הם לא האמינו שיכולה להיות רכבת ומערכת האמונות שלהם על העולם היא זו שנאלצה לעבור התאמה. מרגע שקרתה ההתאמה לא הייתה להם שום בעיה לבטא את ההעדפה שלהם לתנועה מהירה ולהתחיל לנסוע ברכבת (ובמטוס, ומי יודע אולי גם בחללית).
הטלת פצצת אטום לא תיצור שום צמיחה כיון שהיא לא תשנה את אפשרויות היצור שלנו. זה קצת מסובך להראות את זה חשבונית (באחד התרגילים שלנו היינו צריכים להראות מדוע שבירת חלונות איננה נחשבת תרומה לתוצר) אבל גם מבחינה חשבונית, הטלת פצצת אטום היא מקסימום צריכה ולא יצור. לגבי החיובי אינני יודע אבל במשך כל התקופה המודרנית ישנה העדפה גוברת והולכת להון אנושי ביצור על פני חשבון הון פיזי וכתוצאה מכך עובדים הולכים ומתוגמלים על עבודתם יותר מאשר ההון.
(נראה לי כך: המשק נתפס כגורם אורגני, כמו שתיאר אותו אפלטון, כתוצאה מחלוקת העבודה. ולכן התרחבות של המשק נתפסת כצמיחתו. המשק מתחיל מקטן וצומח למשהו גדול ורב ממדים. כיון שניתן למקד את הצמיחה במגזר אחד שלה הרי שהצמיחה איננה רק תהליך אורגני שבה כל השלם צומח אלא גם תהליך מכני שבה מופעל כוח אחד כדי להניע את הצמיחה ומכאן הביטוי המוזר מנוע צמיחה)
י.ד.
ברשותך אמשיך את הדיון.
אתמול בערב לא התייחסתי לנקודת אחת חשובה במערכת ההנחות של הכלכלה הקפטיליסטית. אתה תמחל לי, כיון שלי עצמי לקח זמן עד שעליתי על חשיבותה, ולא במקרה מבליעים הכלכלנים את הנקודה הזאת במערכת ההנחות שלהם. לפי המודלים הניאו קלאסיים כמו כל המודלים שקדמו להם, כדי שהמערכת הכלכלית תהיה יעילה, כלומר תתאים ביעילות ביקוש להצע, נדרש ש"הפירמות" ימקסמו רווחים. בלי הנחה זו מערכת המחירים לא תוכל לאותת ליצרנים על העדפות הצרכנים והמערכת לא תתאים בין הביקוש להצע. כפי שתומאס סואל מנסח זאת בספרו "יסודות הכלכלה" הרווח הוא המס החברתי לשמירת יעילות היצור בחברה (לא מס כבד כל כך, לפי הנתונים שלו זה בערך 8% מהכנסות הפירמות).
עכשיו בניגוד לשאר ההנחות שבהן לימודי כלכלה מטפלים בצורה מסודרת ובוחנים מה נדרש להם לעמוד מבחינה מתמטית (ראינו כבר במערכת העדפות: טרנזטיביות שלמות, ורציפות, ובמצב המחסור: קמירות וסגירות), מקסום רווחים די מוצנע מבחינה תיאורטית ומוצג בצורה בעייתית מאד; למשל ממתי יש לפירמות מטרות עצמיות של מקסום רווחים? אנחנו יכולים להשית בחוק שחברה בורסאית תשים במרכז עניינה מקסום רווחים, אבל זו כבר דרישה חברתית, לא טבעית. האם היא מוצדקת? האם היא לא מוצדקת? מאיפה ההנחה הזו בכלל?
ההנחה של מקסום רווחים היא בדיוק ההנחה המותקפת בדיון הסוציולוגי/פילוסופי. איזה הנחות פסיכולוגיות היא מניחה על היצרן, והאם התוצאות שלה של אי שוויון חברתי, חוסר יציבות חברתית מובנת, וכדומה, אכן מוצדקות. ראוי להבחין כי בניגוד לעמדה המרקסיסטית המבוססת על הכלכלה הקלאסית, מקסום רווחים איננו בא על חשבון העובדים. קודם כל כי במציאות אין ריכוז הון באופן המונפוליסטי שמרקס חזה, ועוד יותר, כפי שרוני ה. כתב כל עוד התרחבות מקורות הצמיחה מתנהלת באופן מהיר יותר מאשר הצמיחה הדמוגרפית השכר לעובד יעלה באופן ריאלי ולא ירד. שני התנאים הללו משמעם שבתנאים של תחרות על עובדים אי אפשר לצמצם את השכר מתחת לתפוקה השולית של העובד. מעבר לכך בכלכלה הניאו קלאסית העובד הוא רק אחד מגורמי היצור שראויים לשכר, גם ההון ראוי לשכר וגם הטכנולוגיה (לא ניכנס לשאלה מדוע הם ראויים לשכר אבל יש להם את הצידוקים שלהם). ולכן התחלקות ההכנסות ביניהם איננה מטילה צל בכלכלה ניאו קלאסית. מקסום רווחים כן מטיל את הצל שלו לאו דווקא בגלל שהוא חסר תועלת אלא בגלל ההשלכות החיצוניות שלו שאותן סקרנו (פערים חברתיים, יציבות חברתית ועוד).
נראה לי שאם רוצים לבקר את המחלקות לכלכלה, אין מה לבקר את היסודות האחרים שלהם. הם בנויים היטב גם מבחינה תיאורטית וגם מבחינה אמפירית (לא במקרה המערכת הקומוניסטית שכפרה בהן קרסה) וחלק מעוצמתם נמצא בפשטות היתרה שלהם; מערכת העדפות היא הדבר הפשוט ביותר בעולם, כל מה שהיא דורשת זה קונסטינטניות בהעדפות שלך (אתה מעדיף גלידה או אתה מעדיף שוקולד, ואין לך אפשרות לחמוק מזה). גם תופעת המחסור היא תופעה פשוטה וברורה שכפי שאתה עצמך הודת קשה לטעון שלא קיימת. ההנחה של מקסום רווחים היא ההנחה הבעייתית. לא בגלל שזה לא קיים, אלא בגלל השלכותיה החברתיות העצומות. בין בתחום המוסר (עידוד האדם לרדיפה אין סופית אחר הרווח) ובין בתחום ההשלכות החברתיות הבעייתיות. אפשר כפי שעשה תומאס סואל לטעון שמס חברתי זה הוא הכרחי, אך בלי להרהר על מגבלותיו התיאורטיות לא ניתן להתייצב מולו ולשאול האם הוא אכן מוצדק, וניתן לטעון שהמחלקות לכלכלה מתחמקות מן הצורך לשאול עד כמה הנחה זו מוצדקת מבחינה פילוסופית או לא, וכך מועלות בתפקידן.
בראש השנה קראתי שיעור של הרב שג"ר על תורה של רבי נחמן שעסקה בכסף ובתאוות הממון (כנראה על תורה יג בליקוטי מוהר"ן ח"א).
כידוע רבי נחמן ראה בתאוות הממון את אחת הבעיות הקשות שהאמונה מתמודדת איתה (ראה מעשה בבעל תפילה), ובזה בעצם הטרים את זמננו ואת התהיות הקשות שעולות בעקבות מקסום הרווח הקפיטליסטי.
באותה תורה רבי נחמן חוזה חברה שבה מקסום הרווח לא יעמוד בראש מעייני הסוחרים אלא הריקוד העדין בינם לבין הקונים. כלומר רבי נחמן מניח שיכול להיות עולם שבו הביקוש וההיצע יהיו יעילים מבחינה כלכלית, ללא תאוות הממון של המוכר, אלא מרצונו לספק את צרכי הלקוח. אני לא יודע אם זה מערכתי, אבל זה העולם שהוא חוזה. ולפי זה הנחת מקסום הרווחים של פירמות איננה מחויבת לדעת רבי נחמן. ודורש עיון.
השיטה הקפיטליסטית מתוחכמת,ויודעת להגמיש עצמה לתנאים העכשווים.יש משבר? השוק ה"חופשי" לא מתבייש לקבל עזרה וכסף ציבורי מהמדינה שנואת נפשו.יש התמרמרות מצד הנתינים המאוכזבים מהשיטה? ניתן לנתינים את ה"קפיטליזם הרחום".
והמזל הגדול ביותר של השיטה הוא, שהשיטה הצליחה לחסל את שאר השיטות הכלכליות האחרות,והיא מסתמכת על הפחד העמוק האנושי משינוי.
לכן היא עדיין עומדת.
בנג'מין ברבר מסביר .
http://www.colbertnation.com/the-colbert-report-videos/84033/march-21-2007/benjamin-barber
http://www.youtube.com/watch?v=KOKjB7u3usU#t=2m36s
Benjamin Barber Ph.D – Air date: 11-13-07
לחבוש ספסלים זה באמת ביטוי מפליא, האם הם פצועים, או שמא חובשים אותם על הראש?
לא כולם מרוצים ונשבעים בשמו.יש רבים המנסים לגבש תיאוריות כלכליות מציאותיות יותר.
http://ineteconomics.org/people/advisors/joseph-e-stiglitz
אזרח – אתה מוזמן לכתוב פוסט אורח. בכל מקרה, התהיה שלי אינה למה הקפיטליזם "מצליח" אלא למה הוא נתפס כדבר מצליח.
לחבוש ספסלים… יכול להיות שזה באמת נשמע מוזר, אבל רק עד לרגע שמתרגמים את הביטוי חזרה לרוסית. כי ברוסית לזה יש משמעות פחות אלימה.
ולגבי התתחביב לזקנים משועממים… נדמה לי שקליניקה לטיפול תרבותי יכולה להפוך למתחרה המסוכן למעסיק הנוכחי שלך
וחוץ מזה, הפוסט כולו פשוט מרתק. תודה
לשאלות על הקפיטליזם יש תשובות טובות, אבל אני חושש שלא תמצא אותן בחוג ללימודי תרבות. המקום למצוא אותן הוא בתחומי הכלכלה והפילוסופיה. אבל מדובר ברמות הגבוהות של התחומים האלה – אני לא ממליץ על לימודי כלכלה, בפרט לא בארץ, כי שם באמת לא תמצא את התשובות.
חשבתי על הנושא לא מעט ואפשר לדון בו בהזדמנות. בקצרה: יש תקופות מסוימות בהיסטוריה האנושית שיש בהן תנאים לצמיחה כלכלית (לא ניכנס לשאלת הגורמים לזה – הם לא רק כלכליים). בתקופות כאלה הקפיטליזם הוא אידאולוגיה הולמת – מצד אחד הוא מעודד צמיחה כלכלית ומצד שני הוא יכול להתקיים רק בסביבה של צמיחה כזו. אם וכאשר הצמיחה תיפסק, גם הקפיטליזם יפסיק לעבוד.
בגדול – חוסר השיוויון שהקפיטליזם יוצר אינו פוגע בו מכיוון שהוא גורם לשיפור במצבם הכלכלי של רוב האנשים. אמנם יש גידול בפערים היחסיים בין האנשים, אבל בכל זאת רוב האנשים מרגישים מרוצים כי (א) מצבם האישי משתפר (ב) הקפיטליזם כאידאולוגיה מאפשר ומעודד ניידות חברתית ולכן לפחות בתיאוריה נותן לכל אחד תקווה לשיפור מצבו.
התקווה לשיפור המצב של היחיד היא גורם מאוד משמעותי המחפה גם על תקופות קשות ועל נסיגות זמניות במצב היחיד, כי בשאר האידאולוגיות מתחרות היא לא קיימת באותה המידה. כאמור, הבסיס לזה הוא הצמיחה הכלכלית: ברגע שהצמיחה הכלכלית תסתיים, התקווה הזאת סופה לגווע ואיתה השיטה כולה.
כולם מרוצים ממנו כי הוא מתאים בין הביקוש להיצע…
לובה – תודה. את רומזת שלא תהיה לי בעיה למצוא פציינטים?
רוני ה. מהן "הרמות הגבוהות"? ולמה בארץ לא אמצא תשובה? ובגדול, התקציר שלך מניח את המבוקש. אתה פועל בתוך הפרדיגמה הקפיטליסטית ומדבר על "צמיחה" ועל "אידיאולוגיה" בצורה לא ביקורתית.
י.ד. – כמובן. (אגב, יש לך קשר לברקוביץ?)
הרמות הגבוהות – דוקטורט ומעבר לזה (לא תואר ראשון או שני). לא בארץ כי בארץ כנראה לא חושבים על הדברים האלה. אני בכל אופן לא מצאתי במחלקות לכלכלה חוקר שעוסק בזה.
למה אתה חושב שאני מניח את המבוקש? צמיחה כלכלית היא לדעתי מונח אובייקטיבי ולא קפיטליסטי. מה הצורה הביקורתית להתייחס לזה?
הנחת היסוד שלי היא שבכלכלה אין "מונחים אוביקטיביים". טענת האוביקטיביות היא כשלעצמה טענה פוליטית המאפשרת להשליט את השיח הכלכלני כשיח מומחים בלתי תלויים. ולא היא.
למשל בעניין הצמיחה – ראה כאן, http://seri-levi.com/2010/06/13/tagidim/
אין קשר לברקוביץ; אתה תמיד יכול לבנות תיאוריות כיצד ברוקביץ מתכתב איתך מעולם הנשמות בענייני כלכלה וסוציולוגיה.
אתה יודע את זה, אז מה בעצם השאלה?
רק תהיתי האם הכינוי שבחרת לך מרמז אליו. מנחם מנדל וכו'
אה, שאלתי על הקפיטליזם. אתה יודע שהשוק מתאים בין ההיצע לביקוש, אז מה בדיוק השאלה?
אני לא מסכים (או שלא הבנתי). גם ברשימה שהפנית אליה לא נאמר שיש בעיה בהגדרה של צמיחה כלכלית אלא רק שזה לא דבר טוב כמו שנדמה לנו. לדעתי אפשר לחלוק על הכלכלה המודרנית תוך שימוש במושגים שלה ואין צורך להמציא מחדש את השפה הכלכלית. אם יש לך הגדרה חלופית לצמיחה כלכלית אשמח לשמוע.
ונדמה לי שכבר מזמן הכלכלנים לא מתיימרים להיות מומחים בלתי תלויים. אולי רק בוגרים טריים של המחלקות לכלכלה עדיין חושבים כך.
לי.ד. – אני לתומי חשבתי שאתה כותב באירוניה כשאתה אומר "השוק מתאים בין הצע לביקוש". אם התכוונת כפשוטו – איני שותף לדעתך ואני סבור שאתה, בדומה למה שאמרתי לרוני ה., מביט בקפיטליזם בצורה בלתי ביקורתית. מהו "השוק" שאתה מדבר עליו? לטעמי זו מטאפורה טעונה פוליטית ולא תיאור של המציאות. ולשיטתך האם המנגנון הזה מתאים ביקוש להיצע או בנוסף מייצר ביקוש בהתאם להיצע היצור?
לרוני – אולי לא הסברתי את עצמי שם כמו שצריך. לדעתי השימוש במונח "צמיחה" כולל בתוכו את ההנחה שיש פה משהו טוב שצריך לשאוף אליו.
לגבי היומרות – תקרא קצת דה מארקר. הכלכלה היא מדע אימפריאליסטי המתימר לבאר את כל העולם. מי שמעז לחלוק על מוסכמות אלה נקרא "פופוליסט". במיוחד אם הוא נבחר למטרה זו בדיוק.
אהם יש צד אחד אובייקטיבי בכלכלה וזהו צד המחסור. קיים מחסור בעולם ולא יעזור כמה נרצה לשחק איתו. הטענה שהמחסור הוא סובייקטיבי בלבד לא תשכנע ילד סומאלי גווע ברעב או ילד ירדני חולה בדיזנטריה. אפשר לטעון שמערכות ההעדפות הכלכליות של הפרטים איננה משקפת את רצונם האמיתי (אריסטו ומרקס טענו זאת כל אחד בדרכו הוא), אבל לטעון שאין תופעה של מחסור בטבע נשמע לי לא מובן. אולי תהיה ניטשיאני עד הסוף ותטען שגם אין טבע ואין לוגיקה, והכל ביטויים סובייקטיבים של רוח האדם?
לא הייתי מעולם ניטשיאני, לא מתחילה ובוודאי לא עד הסוף. גם איני טוען שאין מחסור "אמיתי". הביקורת שלי (לא המצאתי אותה כמובן) היא כנגד השימוש במונח "מחסור" לתיאור הילד החולה בדיזנטריה והגיק הממתין בתור לילה שלם לפני תחילת מכירת האייפון, כאילו הם אותו דבר. עוד אוסיף כי חשוב להבחין בין ה"כלכלה" שהיא תיאור של מצב, לבין "מדע הכלכלה" המתיימר לתאר אותו באובייקטיביות. יומרה שאין לה מקום, לדעתי.
אם הכוונה שלך שהמילה "צמיחה" לא משקפת את המהות של המושג זה לא נראה לי נורא. בכל מקרה, לדעתי מהות המושג "צמיחה" (גם אם תקרא לו בשם אחר) היא באמת חיובית ואולי אפילו דבר טבעי למין האנושי. אפשר להשוות את זה לציווי "פרו ורבו ומלאו את הארץ" שגם הוא סוג של צמיחה כלכלית.
לגבי היומרות – אני לא אוהב את דה מרקר ולדעתי הוא לא משקף את הכלכלה האקדמית. אם כבר, אני מעדיף את גלובס שהוא לדעתי עיתון טוב יותר וקצת יותר צנוע בדרך כלל.
ואם אפשר להתערב בוויכוח השני שלך – מחסור כלכלי הוא לא הסומאלי שחסר לו אוכל. מחסור הוא כשיש לך שעה פנויה שאתה יכול לנצל אותה לדבר אחד בלבד ואם תקרא בה ספר יהיה לך מחסור בשעת אוכל ואם תאכל בה יהיה לך מחסור בשעת ספר. כלומר הטענה של הכלכלה היא שעצם אפשרות הבחירה היא היוצרת מחסור מעצם הגדרתה. לפי הגדרה זו אנחנו תמיד חיים במצב של מחסור.
זה היה מין הפוך על הפוך. כיום כולם מניחים שאין התאמה בין ביקוש להצע ולכן אם אני כותב את זה כנראה שאני כותב את זה באירוניה, אבל אני יודע שיש התאמה בין ביקוש להצע ולכן מי שאיננו מבין זאת הוא זה ששוגה באשליות.
בכל אופן, השוק הוא תופעה טבעית מעצם העובדה שיחסי חליפין התקיימו בעולם עוד לפני קיומן של מסגרות פוליטיות. מצאנו יחסי חליפין גם בעולם של ציידים לקטים חסרי שלטון פוליטי כלשהו וחסרי עבודה (למשל במציאות). בעולם שכזה גם ההיצע וגם הביקוש מיוצגים על ידי אותם בני אדם. לעומת זאת בעולם לאחר הופעת החקלאות קיימת הפרדה בין ההיצע והביקוש שמיוצגת על ידי ההפרדה בין היצור לצריכה, למרות שסך היצור שווה בדיוק לסך הצריכה כולל פנאי.
הטעות שלך בתיאור היא שאתה תופס את הביקוש כעניין מוגבל, בדיד. יש סך כך וכך ביקוש ואותו היצור מוסיף או מזיז לרמה אחרת של ביקוש. אבל בתיאור הכלכלי הרגיל אין ביקוש בדיד, יש רצף של ביקוש. הביקוש מתואר תמיד כעקומה המקשרת בין המחיר לכמות. וכך גם הצע הסחורה, והמפגש ביניהם קובע מחירים וכמויות.
באותו אופן גם כאשר אין ביקוש נגלה לעין לסחורה זה לא אומר שהוא לא קיים. ניקח לדוגמא תעופה. אנשים תמיד חלמו לעוף וזה תמיד היה מדורג גבוה בסדר ההעדפות שלהם, אבל מחיר התעופה היה אין סופי (כיון שהיא לא הייתה אפשרית), ובני אדם נאלצו לוותר על התעופה. כאשר האחים רייט המציאו את המטוס הם הורידו את מחיר הטיסה לכזה שניתן להחליפו במוצרים אחרים, וכך אפשרו לבני אדם לממש את הביקוש שלהם לתעופה. זה לא שלא היה ביקוש לתעופה. תמיד היה ביקוש אבל עד המצאת המטוס הוא לא יכל להתממש.
כן זה באמת הייתה דוגמא גרועה עם הסומאלי. אבל אני חושב שההסבר של רוני הוא הסבר טוב.
בקשר לויכוח על צמיחה, אנחנו מבינים צמיחה כהרחבת אפשרויות היצור שלנו ולפיכך הצריכה שלנו. דרך אגב, צמיחה איננה דווקא צריכת מוצרים פיזיים, במשך מרבית המאה העשרים צמיחה התבטאה גם בירידת שעות העבודה לעובד בעולם המערבי. העובד בעולם המערבי עבר לצרוך פנאי ולא רק מוצרים פיזיים.
י.ד. – קצת מפריע לי שאתה מניח הנחות מרחיקות לכת אודות מה אני חושב, ומנסה במקביל ללמד אותי שיעור ראשון במבוא לכלכלה.
ולדבריך – אני לא מקבל את הנחות היסוד שלך ואת התיאורטיזציה שאתה מציג כאן.
למשל אתה אומר "השוק הוא תופעה טבעית מעצם העובדה שיחסי חליפין התקיימו בעולם עוד לפני קיומן של מסגרות פוליטיות. מצאנו יחסי חליפין גם בעולם של ציידים לקטים חסרי שלטון פוליטי כלשהו וחסרי עבודה (למשל במציאות)."
גם לשיטתך, נובע מכאן שהשוק הוא תופעה תרבותית. לא "טבעית". ויותר מכך, מה ההוכחה לטענה כזו, מעבר לפסאודו-היסטוריה רומנטית נוסח "שבט דב המערות"?
גם ההנחה שאנשים "תמיד רצו לעוף" אין לה תימוכין אמפיריים. אני זוכר את מה שלמדתי על הפאניקה שתקפה אנשים כשהומצאה הרכבת. ולדבריך בענין הביקוש. המודל התיאורטי שאתה מציג, הוא מודל, שיש לו ערך תיאורטי, אך הוא מודל בלבד. צריך לזכור את זה.
ובענין ה"צמיחה". הביקורת שלי על המושג היא שמודל מתמטי מקבל שם אופטימי, שיוצר לו תדמית חיובית. הרי צמיחה מוגברת תושג גם אם נטיל פצצת אטום. הלא כן? האם צמיחה הכוללת בתוכה רווחה לשכבה דקה מאד, ועוני מחפיר לשאר היא דבר חיובי? לשיטתי – לא ולא.
(אגב אולי אתה תסביר לי את טיבה של המטאפורה המשונה "מנוע צמיחה". לצמחים אין מנוע, כידוע)
כבר כתבתי שאני לא מבין את השאלה שלך. הרי זה ברור שאתה מכיר את מה שאני ורוני מדברים עליו ובכל זאת אתה לא טורח להסביר לנו איפה הכשל: בקיומו של השוק? בקיומו הפוליטי תרבותי? בתפיסת ההעדפות שיוצרת את הביקוש?
משהו מעצבן אותך ואתה לא טורח לענות מה מעצבן אותך.
עכשיו אני מודה שאני שבוי בתפיסה הכלכלית של המחלקה לכלכלה. מבחינתי שתי ההנחות הפשוטות: תופעת המחסור, וקיומה של מערכת העדפות טרנזטיבית, שלמה ורציפה של צרכנים מספיקות כדי להחיל את כל הכלכלה הניאו קלאסית על העולם. אני מודה כמובן שיש ביקורת פסיכולוגית – כלכלית על הנחות אלו מצד כהנמן וטברסקי אבל גם כהנמן וטברסקי לא מבטלים את תיאוריית האדם הרציונאלי כפי שנבנתה בחוגים לכלכלה אלא שטוענים שהיא צריכה לעבור עידון מסוים כדי להתאים אותה לאדם האמפירי כמו שהוא התגלה במחקרים שלהם.
ולכן כל עוד זה המצב, המודלים שלמדתי בכלכלה מספיקים לי כדי להבין ולנתח את העולם מבלי שאטען שחסרה לי ראיה ביקורתית על המציאות (ואולי לך חסרה ראיה ביקורתית על מה שלמדת במחלקה לאנתרופולגיה?). אתה טוען שיש כאן בעיה, אז אתה מתבקש להסביר, ולא להשאיר אותנו תלויים באוויר, מחכים למוצא שפתיך.
דרך אגב, האם קראת פעם את הספר "דלדולה של הרוח באמריקה" של אלן בלום?
קצת קשה לי לענות "מה מעצבן אותי" בקצרה. לא חושב שהותרתי משהו "תלוי באויר", אלא כתבתי רבות בבלוג ובטור שלי בעיתון (שנסגר משיקולים כלכליים). והכל זאת, אנסה. הביקורת שלי היא שתמונת העולם הנוצרת על ידי הכלכלה אינה מסבירה באופן משביע רצון את הקפיטליזם המאוחר. ולא רק בגלל ביקורתם של כהנמן וטברסקי, שלמרות שהיא קיימת מתעלמים ממנה בדרך כלל, אלא באופן יותר עמוק. היא כוללת בתוכה הנחות יסוד שאני לא שותף להן, על טבע האדם, ועל מה שראוי מבחינה מוסרית להיות. אני לא מקבל את האמירה שהכלכלה היא "מדע אוביקטיבי" באיזה מובן שהוא.
אגב, לא טענתי שאין לך ראיה ביקורתית על המציאות, אלא שאתה לוקח את מושגי היסוד ותפיסת העולם של הכלכלה ללא ביקורת. ואת זה אמרת בעצמך.
לגבי ביקורתיות על מה שלמדתי בחוג לאנתרופולוגיה, יש לי. אפילו ציינתי זאת כאן בקצרה.
זיהיתי את העקיצה ששלחת מכיוון אלן בלום.
ביקוש הוא לא מודל תיאורטי אלא תופעה אמפירית; אפילו מרקס נאלץ להתמודד איתו כאשר הוא בנה את המודל המוזר הזה של פטשיזציה של סחורות. לאנשים יש ביקוש לכמות סחורות מסוימות שאותן הן מעדיפים על יחסי כמות אחרים של סחורות. וכל עוד זה המצב הם יעדיפו להחליף סחורות כדי להתאים את יחסי הסחורות שבידיהם להעדפות שלהם.
הפאניקה שאתה מתאר איננה קשורה למערכת ההעדפות שלהם, אלא למערכת האמונות שלהם על העולם. במסגרת האמונות שלהם על העולם הם לא האמינו שיכולה להיות רכבת ומערכת האמונות שלהם על העולם היא זו שנאלצה לעבור התאמה. מרגע שקרתה ההתאמה לא הייתה להם שום בעיה לבטא את ההעדפה שלהם לתנועה מהירה ולהתחיל לנסוע ברכבת (ובמטוס, ומי יודע אולי גם בחללית).
הטלת פצצת אטום לא תיצור שום צמיחה כיון שהיא לא תשנה את אפשרויות היצור שלנו. זה קצת מסובך להראות את זה חשבונית (באחד התרגילים שלנו היינו צריכים להראות מדוע שבירת חלונות איננה נחשבת תרומה לתוצר) אבל גם מבחינה חשבונית, הטלת פצצת אטום היא מקסימום צריכה ולא יצור. לגבי החיובי אינני יודע אבל במשך כל התקופה המודרנית ישנה העדפה גוברת והולכת להון אנושי ביצור על פני חשבון הון פיזי וכתוצאה מכך עובדים הולכים ומתוגמלים על עבודתם יותר מאשר ההון.
(נראה לי כך: המשק נתפס כגורם אורגני, כמו שתיאר אותו אפלטון, כתוצאה מחלוקת העבודה. ולכן התרחבות של המשק נתפסת כצמיחתו. המשק מתחיל מקטן וצומח למשהו גדול ורב ממדים. כיון שניתן למקד את הצמיחה במגזר אחד שלה הרי שהצמיחה איננה רק תהליך אורגני שבה כל השלם צומח אלא גם תהליך מכני שבה מופעל כוח אחד כדי להניע את הצמיחה ומכאן הביטוי המוזר מנוע צמיחה)
ברשותך אמשיך את הדיון.
אתמול בערב לא התייחסתי לנקודת אחת חשובה במערכת ההנחות של הכלכלה הקפטיליסטית. אתה תמחל לי, כיון שלי עצמי לקח זמן עד שעליתי על חשיבותה, ולא במקרה מבליעים הכלכלנים את הנקודה הזאת במערכת ההנחות שלהם. לפי המודלים הניאו קלאסיים כמו כל המודלים שקדמו להם, כדי שהמערכת הכלכלית תהיה יעילה, כלומר תתאים ביעילות ביקוש להצע, נדרש ש"הפירמות" ימקסמו רווחים. בלי הנחה זו מערכת המחירים לא תוכל לאותת ליצרנים על העדפות הצרכנים והמערכת לא תתאים בין הביקוש להצע. כפי שתומאס סואל מנסח זאת בספרו "יסודות הכלכלה" הרווח הוא המס החברתי לשמירת יעילות היצור בחברה (לא מס כבד כל כך, לפי הנתונים שלו זה בערך 8% מהכנסות הפירמות).
עכשיו בניגוד לשאר ההנחות שבהן לימודי כלכלה מטפלים בצורה מסודרת ובוחנים מה נדרש להם לעמוד מבחינה מתמטית (ראינו כבר במערכת העדפות: טרנזטיביות שלמות, ורציפות, ובמצב המחסור: קמירות וסגירות), מקסום רווחים די מוצנע מבחינה תיאורטית ומוצג בצורה בעייתית מאד; למשל ממתי יש לפירמות מטרות עצמיות של מקסום רווחים? אנחנו יכולים להשית בחוק שחברה בורסאית תשים במרכז עניינה מקסום רווחים, אבל זו כבר דרישה חברתית, לא טבעית. האם היא מוצדקת? האם היא לא מוצדקת? מאיפה ההנחה הזו בכלל?
ההנחה של מקסום רווחים היא בדיוק ההנחה המותקפת בדיון הסוציולוגי/פילוסופי. איזה הנחות פסיכולוגיות היא מניחה על היצרן, והאם התוצאות שלה של אי שוויון חברתי, חוסר יציבות חברתית מובנת, וכדומה, אכן מוצדקות. ראוי להבחין כי בניגוד לעמדה המרקסיסטית המבוססת על הכלכלה הקלאסית, מקסום רווחים איננו בא על חשבון העובדים. קודם כל כי במציאות אין ריכוז הון באופן המונפוליסטי שמרקס חזה, ועוד יותר, כפי שרוני ה. כתב כל עוד התרחבות מקורות הצמיחה מתנהלת באופן מהיר יותר מאשר הצמיחה הדמוגרפית השכר לעובד יעלה באופן ריאלי ולא ירד. שני התנאים הללו משמעם שבתנאים של תחרות על עובדים אי אפשר לצמצם את השכר מתחת לתפוקה השולית של העובד. מעבר לכך בכלכלה הניאו קלאסית העובד הוא רק אחד מגורמי היצור שראויים לשכר, גם ההון ראוי לשכר וגם הטכנולוגיה (לא ניכנס לשאלה מדוע הם ראויים לשכר אבל יש להם את הצידוקים שלהם). ולכן התחלקות ההכנסות ביניהם איננה מטילה צל בכלכלה ניאו קלאסית. מקסום רווחים כן מטיל את הצל שלו לאו דווקא בגלל שהוא חסר תועלת אלא בגלל ההשלכות החיצוניות שלו שאותן סקרנו (פערים חברתיים, יציבות חברתית ועוד).
נראה לי שאם רוצים לבקר את המחלקות לכלכלה, אין מה לבקר את היסודות האחרים שלהם. הם בנויים היטב גם מבחינה תיאורטית וגם מבחינה אמפירית (לא במקרה המערכת הקומוניסטית שכפרה בהן קרסה) וחלק מעוצמתם נמצא בפשטות היתרה שלהם; מערכת העדפות היא הדבר הפשוט ביותר בעולם, כל מה שהיא דורשת זה קונסטינטניות בהעדפות שלך (אתה מעדיף גלידה או אתה מעדיף שוקולד, ואין לך אפשרות לחמוק מזה). גם תופעת המחסור היא תופעה פשוטה וברורה שכפי שאתה עצמך הודת קשה לטעון שלא קיימת. ההנחה של מקסום רווחים היא ההנחה הבעייתית. לא בגלל שזה לא קיים, אלא בגלל השלכותיה החברתיות העצומות. בין בתחום המוסר (עידוד האדם לרדיפה אין סופית אחר הרווח) ובין בתחום ההשלכות החברתיות הבעייתיות. אפשר כפי שעשה תומאס סואל לטעון שמס חברתי זה הוא הכרחי, אך בלי להרהר על מגבלותיו התיאורטיות לא ניתן להתייצב מולו ולשאול האם הוא אכן מוצדק, וניתן לטעון שהמחלקות לכלכלה מתחמקות מן הצורך לשאול עד כמה הנחה זו מוצדקת מבחינה פילוסופית או לא, וכך מועלות בתפקידן.
בהצלחה רבה בלימודים המחודשים!
וברכת שנה טובה ממעבר לים,
מקורא ותיק אך שקט.
ונקודה נוספת בעקבות ראש השנה
בראש השנה קראתי שיעור של הרב שג"ר על תורה של רבי נחמן שעסקה בכסף ובתאוות הממון (כנראה על תורה יג בליקוטי מוהר"ן ח"א).
כידוע רבי נחמן ראה בתאוות הממון את אחת הבעיות הקשות שהאמונה מתמודדת איתה (ראה מעשה בבעל תפילה), ובזה בעצם הטרים את זמננו ואת התהיות הקשות שעולות בעקבות מקסום הרווח הקפיטליסטי.
באותה תורה רבי נחמן חוזה חברה שבה מקסום הרווח לא יעמוד בראש מעייני הסוחרים אלא הריקוד העדין בינם לבין הקונים. כלומר רבי נחמן מניח שיכול להיות עולם שבו הביקוש וההיצע יהיו יעילים מבחינה כלכלית, ללא תאוות הממון של המוכר, אלא מרצונו לספק את צרכי הלקוח. אני לא יודע אם זה מערכתי, אבל זה העולם שהוא חוזה. ולפי זה הנחת מקסום הרווחים של פירמות איננה מחויבת לדעת רבי נחמן. ודורש עיון.
פינגבק:הרבה כסף, קצת ישעיהו ליבוביץ’ וכמה מלים על האוניברסיטה בעת הזו –טור ליום ששי | ספר חברה תרבות