שנה טובה תשע"א

שנה טובה לדוד גיבור אשר על המרפסת, כך היינו שרים בימי ילדותי. והיום – כמה מחשבות , כמה שירים והרבה ספרים – בטור מיוחד לערב ראש השנה

ושיר געגועים נוגע

ראש השנה הוא חג מאתגר. במסורת היהודית אשכנזית הוא מבוא מלחיץ ומטריד ליום הכיפורים עם מנגינות בוכיות, וידוי וכל החבילה. ראש השנה הבבלי, עם עם כל המלחמות והמהומות, כבר יותר משמח מזה. אני כשלעצמי מעדיף את הגירסה המזרחית המעבירה את ראש השנה בשמחה ומשאירה את החטאים עם הסקילה והשריפה ליום הכיפורים. ( על זה כתבתי מזמן, התפרסם ב"הצופה" ). תחילת השנה היא קונבנציה תרבותית, כמובן, ובכל זאת גם סוציולוגים ביקורתיים במיוחד, קרי לב כדג במצולה מרגישים את השנים שחולפות, ועוד מעט תשעט לכאן שנת תשע"ט ואנחנו לא נרגיש בכלל.

אפתח בשיר לחג – "שיר תשרי", לא הקלאסי של חוה אלברשטיין אלא בביצוע משותף משנת 1980  של מזי כהן מירי אלוני ומיקי קם. תאמינו או לא, חלפו שלשים שנה מאז, ואנחנו ,כמוהן, לא נעשים צעירים יותר ועדיין השיר מצליח לשחזר עבורי  את תוגת הסתיו יחד עם התקווה לשנה טובה יותר מזו שהייתה. אשליה המחזיקה אותנו כאן  לפחות עד הקיץ.

קצרים

מסקנת ביניים – WINDOWS 7 מוצלח כמו מקינטוש 87. מאד דומה לXP רק שיש בו את המשחק "איפה לעזאזל החביאו את מה שאני רגיל לעשות" . גרסה מוקדמת של המשחק יש באופיס 2007, אגב.

בילדותי,  לא הבנתי למה לאימא שלי יש במטבח בקבוקונים קטנים כאלה של רום. נראה לי חשוד למדי. כשהיא הביאה הביתה תוכי, כבר נהייתי ממש מודאג.

מה היה דחוף כל כך לעורכי ויקיפדיה לעדכן ביום פטירתו של פרופ' איזנשטדט את תאריך הפטירה?

רק בריאות

מדורי הספורט נוהגים לתת כותרות מרחיקות לכת, ומשלבים שם משחקי מלים. כך נהוג מדור דור, ואין לנו להלין על כך. למרבה הצער תופעה זו עוברת גם למדורים הכלכליים. ראו למשל את הכותרת הזו "אתה הבוס: העובדים חולים – העסק גוסס". (ההפניה משער YNET היתה אפילו יותר נמרצת. משהו בנוסח "ימי מחלה – מכת מוות לעסק".). אבל מילא הכותרת, תקראו את התוכן. העסקים הקטנים יוכו ויסגרו (ויגדילו את האבטלה ויגרמו לנזקים למשק – ממש כמו שעון חורף)

על פי החוק החדש, תחול עלייה משמעותית בדמי המחלה שישולמו לעובד החל מהיום השני למחלה. החל מהיום הרביעי יקבל העובד שכר מלא על ההיעדרות, דבר שיביא למוטיבציה שלילת לחזור לעבודה.

והם גם מסבירים

החברות הגדולות משלמות לעובדים אף יותר מחובתן על פי חוק. רובן משלמות את דמי המחלה במלואם. נוצר מצב שבו מרבית החוקים הסוציאליים הנחקקים פוגעים ישירות בעסקים הקטנים, אשר רובם משלמים לעובד רק לפי הקבוע בחוק.

אל תפריעו לנו לנצל את העובדים שלנו עם כל מיני חוקים מיותרים. אומרים הכותבים אבי קרעין וזאב הרשקוביץ. אנחנו מחזיקים את המשק. כי כידוע

התשלום החלקי על ימי מחלה לעובדים נועד, בין השאר, שלא לעודד עובדים להשתמש בימי מחלה שלא לצורך. עלייה בהיקף התשלום לעובדים מקטינה את גורם ההרתעה.

אני יודע שיש אנשים שמחזיקים בדעה שמותר ואפילו רצוי לנצל עובדים. אני תמה על חוסר הבושה. (עוד בעניין חוסר הבושה תוכלו לראות כאן, דבר המפרסם. כן, ההוא)

ספרים לחג

אם תספיקו אוצו לחנות הספרים הקרובה לביתכם וקנו את הספר המצוין "חרדיות רכה" שכתב נסים ליאון. הספר עוסק בחרדיות המזרחית. (אל תבלבלו בינו לבין "בסוד השיח החרדי" שכתב קימי קפלן, המדבר על חרדיות אשכנזית, ואתייחס אליו בעתיד לאחר שאסיים קריאתו).

נסים ליאון מנסה להסביר את החרדיות המזרחית. לכאורה יש כאן צירוף בלתי אפשרי. החרדיות נתפסת כתופעה אשכנזית. הן מהבחינה ההיסטורית, שהרי שורשיה בהונגריה ולא באלג'יר, ויותר מזה מהבחינה הערכית. היהדות המזרחית נתפסת כמתונה, משלימה ומחבקת ולא כיהדות קנאית המסתגרת בפני השפעות המודרנה. ליאון מנסה להסביר את הפערים ההיסטוריים בתגובה הדתית למודרניות, אך לטעמי החשיבות התיאורטית במחקרו היא טענתו שהמודל המזרחי לחרדיות יוצר מודל חדש שהוא מכנה אותו "חרדיות רכה". תנועה של התחדשות דתית המתייחסת אל החרדיות האשכנזית, לפעמים מתבטלת מולה. אך המודל המרכזי שלה אינו יצירת  "חברת לומדים" מסתגרת שתורתה אומנותה. ה"חרדיות הרכה" מתבססת על מודל "תנועת התשובה". תנועה שפניה אל הכלל, אל "הספר הדתי" בו לא כל האוכלוסייה מחויבת לקיום מצוות מלא. לעתים רק זיקה קושרת אותם לערכי היהדות המסורתית. לא במקרה, אומר ליאון, נעשה שימוש במושג "מתחזקים". רוצה לומר, הם היו כאן איתנו כל הזמן, ועכשיו הם מתקדמים. בחברה המזרחית, מסביר ליאון חוזרים בתשובה אינם קבוצה מבודדת, המשמשים כהוכחה נצחית לצדקת הדרך אך לא יבואו בקהל, אלא חברים מכבודים בקהל החרדיות הרכה. ליאון מאיר את הגותו הדתית והפוליטית של הרב עובדיה יוסף לא כגישה כוחנית, מיסיונרית המבקשת להשתלט, אלא כתנועה המנסה "להחזיר עטרה ליושנה" מתוך ראיה מפוכחת של המציאות המודרנית והאתגרים התיאולוגיים והמעשיים שהיא מציבה בפני המאמין הבודד וקהילתו. ליאון מספר לנו על "יזמים דתיים" – אנשים שלא יכלו להשתלב בממסד החרדי האשכנזי מטעמים ידועים, ופונים דרך בית הכנסת הקהילתי כמוקד להתחדשות קהילתית. ליאון לא מציג לנו חזון אוטופי והוא ער לכך שהנטייה החרדית אשכנזית, עדיין מובילה בשיח הדתי חרדי, ובמקרים רבים גם בתוך הקהילות המזרחיות.

ליאון מציג לנו כתיבה סוציולוגית במיטבה. טענות נימוקים ועבודת שדה כמו שצריך. גם מי שאינו מצוי בתחום ימצא את הספר קריא נהיר וברור.  הבהירות לא הופכת  את "חרדיות רכה" לכתבה מגזינית. ליאון לא נופל במלכודת שיש מהכותבים הנופלים בה, תיאור עובדות ידועות ומוכרות לכל מי ששייך לתופעה או מכיר אותה, וניסוחן ב"שפת מדעי החברה" בלי שום תרומה להבנה מעמיקה יותר, או תמונת מצב שתאיר את עינינו. בתחומים בהן יש עיסוק תקשורתי ופוליטי רב, חשובה תרומתם של החוקרים המסוגלים לנתח את המצב המוכר, בלי ליפול לקלישאות הויכוח הידועות.

נסים ליאון, חרדיות רכה – התחדשות דתית ביהדות המזרחית,יד יצחק בן צבי, תש"ע

בהליקון (כתב העת לשירה, לא חברת התקליטים) הוציאו ספרון קטן, לכבוד יום הולדת עשרים לכתב העת. הספרון נקרא "שירים שמחים" ובו משוררים מצטטים שירים חדשים וישנים , עבריים ומתורגמים (בדרך כלל לא מפרי עטם) כותבים עליהם ומספרים על הקשר שלהם להליקון. המשוררים אינם כתובים "ספרותית" בלשון זרה ומרוחקת אלא דוברים מחוויות ליבם ומתחושת השיר. כה לחי להליקון.

בהוצאת כתר יצא לאור השנה הספר "היה היה פעם" שכתב א.א.מילן. הספר יצא לאור בשנת 1917. תורגם בעבר תחת השם "מעשה במעשה" ועכשיו יצא לאור בתרגומה של כרמית גיא.  הוא מעשייה קסומה על מלכים ונסיכות. הנסיכות מתוחכמות יותר מהמקובל, והנסיכים הם  לעתים לא יוצלחים נפוחים בגלימה שאינה על פי מידותיהם. יש גם קסמים ואפילו חזירים. את הספר אפשר לקרוא גם (ואולי רק) כביקורת על שלטון ועל האיוולת במלחמות. בגישה ביקורתית יותר אפשר לקרוא את הספר שנכתב לפני מלחמת העולם השנייה, כחשיפת קלונה של ההתנגדות למלחמה באשר היא, כאילו כל מלחמה אינה אלא סכסוך מטופש שעם קצת רצון טוב  אפשר לפתור.

ומה אני אקרא בחג? כרגיל, יש לי תכניות קריאה יותר משעות בשעון הקיץ שלי, אבל לא עליכם המלאכה לגמור וגו'. אפתח בשני ספרים המתאימים לעונה – הראשון שבהם – "עשרת הימים הנוראים" שכתב אהרון מגד ויצא לאור בהוצאת חרגול. מגד, סופר ותיק חתן פרס ישראל ועוד  הרבה פרסים אחרים, מספר על יודא הרכבי היסטוריון החוקר את תרבות המזרח הקדום המגלה שהאותיות הכנעניות בניירותיו פרחו ואינן. בעשרת הימים שבין ראש השנה ליום כיפור הוא יוצא למסע אחריהן. כרגיל, על גב הספר יותר מדי אינפורמציה, אנסה בתוקף להתעלם ממנה וליהנות מהספר. קצת לפני הימים הנוראים מתרחשת עלילתו של הספר עב הכרס "אל מקום שהרוח הולך" שכתב חיים באר ויצא לאור בהוצאת עם עובד. וכך נפתח הספר:

בשבוע השני של ספטמבר 2008 אבדו לפתע פתאום עקבותיו של אדמו"ר בני ברקי נודע בשערים. לאחר שעות של חיפושים קדחתניים מלאי חרדה התברר שהצדיק יצא בחשאי מביתו מלווה באיש סודו הנאמן. השניים נראו, כך סיפר חסיד מחסידי גור בשיחת טלפון מלונדון, חומקים אל אחד מטרקליני האח"מים בנתב"ג קודם שעלו לאחד המטוסים העומדים להמריא.

בתחום העיון – יצא לאור גיליון חדש של כתב העת אקדמות (גילוי נאות: העורכת היא ידידה ותיקה). מתוך דבר היחצן: "לקראת החגים, יוצא לאור הגיליון החדש של כתב העת "אקדמות" של בית מורשה בירושלים המוקדש כולו לנושא החוויה הדתית. בין המאמרים המופיעים בגיליון זה ניתן למצוא מאמר על החוויה של הנוסעים לקבר ר' נחמן מברסלב באומן, מאמר על החוויה הדתית באמצעות סמים או מאמר המתאר מסע בטרמפים ובאוטובוס של בחור צעיר כמשל לתנועת כוחות בזירה הדתית של היום".  בהוצאת בבל יצא לאור ספרו (הישן) של קלוד לוי שטראוס שנפטר השנה "מיתוס ומשמעות". ספריו של לוי שטראוס אינם קלים לקריאה, ואוסף ההרצאות הזה הוא הזדמנות טובה, קריאה יחסית. (ראו כאן את בורדייה מדבר על לוי שטראוס)  מקווה לסקור כאן את כל הספרים  אחרי שאשלים קריאתם.

ולסיום – בלי דוד גיבור

שנה טובה לכולם

למנויים, למגיבים לקוראים הקבועים ולאורחים. נתראה בשנה הבאה !