יום הכיפורים

פתיחה

יום הכיפורים מתקרב. יום טעון במשמעויות, גם לגבי מי שאינו מבאי בית הכנסת הקבועים. יש כאלה המתמרדים נגד מנהג ישראל להשבית את הארץ כולה ביום הכיפורים, ומן הסתם עוד יבואו פוסטים עם מתכונים מיוחדים לגדי בחלב אמו בשעת מוסף של שחרית, ומסלולי אופניים מיוחדים לרכיבה כשהכבישים ריקים. אחרים היו רוצים שכך תראה ישראל וכל שבת תהיה שבת שבתון, מרצון ולא מכפיה חלילה. אני חושב שראוי ואף רצוי שכל אחד יחשוב לעצמו את יום הכיפורים שלו, בדרך זו או אחרת. בית הכנסת הוא אופציה ששווה לשקול אותה, למרות חסרונותיו. אבל גם לשבת בבית ולחשוב, לעצור ליום אחד את המרוץ, יכול להיות רעיון לא רע בכלל. זה גם יעזור לכדור הארץ, יום הכיפורים הוא היום בו זיהום האוויר יורד בכל הערים בצורה משמעותית. יופי של מטאפורה לדרשת החג.

אופניים

אגב "יום הכיפורים שלו" – למרות חיבתי הידועה לאופניים, אין כוונתי לרכיבת אופניים בחוצות קריה בעיצומו של יום. אני גר בישוב דתי, ואצלנו אין הרבה הבדל בין יום הכיפורים לשבת, רק הרבה ילדים קטנים הולכים עם שקיות של במבה. אצלנו כמובן אין זכר לאופניים ברחובות, כך שאיני מכיר את החוויה של "חג האופניים" עליו שמעתי כל כך הרבה.

ומשום מה – "יתד נאמן" מפרסם עצות לרכישת אופניים בין כסה לעשור.

מלחמת יום הדין

אזרחי ישראל! היום, סמוך לשעה שתיים אחרי הצהריים פתחו צבאות מצרים וסוריה בהתקפה נגד ישראל. הם ערכו סדרה של התקפות מן האוויר, בשריונים ובארטילריה. צה"ל נלחם והודף את ההתקפה. לאויב נגרמו אבידות רציניות.

(נאום שנשאה ראש הממשלה גולדה מאיר בערב היום הראשון למלחמה. מובא בויקיפדיה)

אני לא מהילדים של חורף 73 . נולדתי כמה שנים קודם לכן. בקיץ שלפני המלחמה עברנו לגור בישוב הקטן שבהר. אז לא קראו לזה "התנחלות", לא המציאו את המלה ואת הקונספט. אצלנו לא היו צפירות ביום הכיפורים. האגדה מספרת שהטלפון צלצל ואף אחד לא ענה כי כולם היו בבית הכנסת. אני הייתי ילד בבית הספר היסודי ולא כל כך הבנתי מה קורה. אני זוכר את האוטובוסים כשכל ישיבת "הר עציון" התרוקנה בבת אחת, ואת אבא ואמא מקשיבים לרדיו  הירוק במטבח בפנים מודאגות במיוחד. "זה רציני" אמר אבא, "זה רציני".

המחיר היה כבד מנשוא, אישית וחברתית, אך כשאתם קוראים את מוספי יום הכיפורים, עם הגילויים המסעירים ומלחמות הגנרלים, תזכרו שאנחנו ניצחנו במלחמה.

ספר

אהרן מגד הוא  סופר ותיק שזה לא מכבר מלאו לו תשעים שנה, שייך לקבוצה המכונה "סופרי דור המדינה". אהרן מגד פרסם כבר יותר משלשים ספרים, זכה כמעט בכל פרס אפשרי לספרות בישראל, וממשיך לכתוב ספרים הרבה. בראש השנה קראתי את ספרו החדש  "עשרת הימים הנוראים". המתאר מסע אישי  בירושלים מראש השנה ליום הכיפורים. גיבור הספר, בדומה לרבים מדמויותיו של מגד הוא  אקדמאי שפל דרך, חוקר עמי כנען הגר עם אמו. החוקר-   יודא הרכבי (שם טעון במשמעויות רבות) מגלה להפתעתו כי האותיות הכנעניות אותן כתב על מגילה, פרחו בלילה ונעלמו. הוא יוצא לחפש אותן בירושלים. הספר, כנרמז משמו מתאר עשרה ימים – מראש השנה עד ליום כיפור בו פרצה המלחמה. יודא מתאכסן בירושלים והמסע לחיפוש האותיות נע בין החלקים היהודים, הנוצריים והמוסלמיים של ירושלים. תפילת ליל ראש השנה בכותל המערבי, ארוחת חג במסעדה ערבית, ארוחת בקר במנזר וצהריים בבית חבר שהיה לחרדי. בתוך כך הוא מתמודד עם עברו ועם זכרונותיו. שלש נשים יש בעולמו, וכל אחת מהן מייצגת מימד אחר, כיוון מוחמץ לחיים אחרים מאלו שלו. לא ארחיב עוד על עלילת הספר, המתגלה לאיטה לאורכו. אומר רק מגד, יודע לטות סיפור ואינו נזקק לתעלולים, עלילתיים או רטוריים. ביד אמן הוא משרטט סיפור צנוע לכאורה, הטומן בחובו משמעויות וסמלים.

(כדאי לקרוא כאן –  את מה שכתב מגד, ואת דבריו של אמיר גוטפרוינד על "מיהו סופר".)

לסיום

חלק מתפילת יום הכיפורים הוא הקטע החתרני הזה בו אומר הנביא ישעיהו בשם ה', ראו נא, הצומות שלכם לא ממש מרשימים אותי. תדאגו לחברה שבה אתם חיים, כי זה מה שחשוב

א קְרָא בְגָרוֹן אַל-תַּחְשֹׂךְ, כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ; וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם, וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם.  ב וְאוֹתִי, יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן, וְדַעַת דְּרָכַי, יֶחְפָּצוּן; כְּגוֹי אֲשֶׁר-צְדָקָה עָשָׂה, וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב, יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי-צֶדֶק, קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן.  ג לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ, עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע; הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ-חֵפֶץ, וְכָל-עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ.  ד הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ, וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע; לֹא-תָצוּמוּ כַיּוֹם, לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם.  ה הֲכָזֶה, יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ–יוֹם עַנּוֹת אָדָם, נַפְשׁוֹ; הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ–הֲלָזֶה תִּקְרָא-צוֹם, וְיוֹם רָצוֹן לַיהוָה.  ו הֲלוֹא זֶה, צוֹם אֶבְחָרֵהוּ–פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה; וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ.  ז הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת:  כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם.  ח אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח; וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד יְהוָה יַאַסְפֶךָ.  ט אָז תִּקְרָא וַיהוָה יַעֲנֶה, תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי:  אִם-תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה, שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר-אָוֶן.  י וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ, וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ; וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ, וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם.  יא וְנָחֲךָ יְהוָה, תָּמִיד, וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ, וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ; וְהָיִיתָ, כְּגַן רָוֶה, וּכְמוֹצָא מַיִם, אֲשֶׁר לֹא-יְכַזְּבוּ מֵימָיו.  יב וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם, מוֹסְדֵי דוֹר-וָדוֹר תְּקוֹמֵם; וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ, מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת.

ציטטתי את הקטע הזה כאן בבלוג לא פעם. אבל למרות כל השנים שחלפו עדיין כוחו במתניו. אין כוונתי להטיף מוסר לדתיים, דווקא משום שהם צמים יותר מאחרים. השנה אני רוצה לחשוב מה אני צריך לעשות ולראות את הקריאה הזו כמשמעותית קודם כל בשבילי, מיום כיפורים שעבר, ליום כיפורים זה, ומה שלא פחות חשוב מיום כיפורים זה ליום כיפורים הבא.