שנה חלפה, שנה באה והנה אנחנו כבר בתשע"א. עונת "החגים" היא זמן המתנות כידוע, אז לטובת מי שרוצים לקנות ספר לחמות, לגיס, או לבוס, ואולי סתם לרכוש לעצמם ספר לקרוא בסוכה, בחינת תשבו כעין תדורו, הנה לכם סקירה אודות מבחר ספרים. אחדים מהם קראתי בעיון והעמקה, ואחרים מונחים ברשימת הספרים הממתינים לקריאה והמלצה נרחבת, פה בבלוג בעז"ה בקרוב ממש. את הסקירה אחלק לכמה חלקים – והיום נדבר על אג'נדה.
דליתי מפארמר מעט פרטים על חייו. הוא היה בן שלושים וחמש. הוא סיים לימודים בבית הספר לרפואה בהרווארד והיה לו מהרווארד גם תואר דוקטור לאנתרופולוגיה. הוא עבד בבוסטון ארבעה חודשים בשנה והתגורר בשכונת עוני במעונות כמורה של הכנסייה. בשאר חודשי השנה הוא עבד שלא בשכר בהאיטי, בעיקר בטיפול בכפריים שאיבדו את אדמתם לטובת סכר הידרואלקטרי. בתקופת החונטה הוא גורש מהאיטי, אבל חמק בחזרה אל בית החולים שלו. "אחרי תשלום שוחד זעום להעליב", הוא אמר.
מתוך הפרק הראשון בספר "הרים מעבר להרים" של טרייסי קידר
להיות שופטת עם אג'נדה, נראה שלא משתלם במיוחד. אבל יש בעולם אנשים עם אג'נדה. ויש גם הוצאות ספרים עם אג'נדה. ואין כוונתי ל"תקנו הרבה מאד ספרים שלנו", אלא לשאיפה נאצלת באמת להיטיב את מצבו העגום של עולמנו. אחת מהן היא ההוצאה הנקראת "אג'נדה הוצאה לאור", המוציאה לאור "ספרים עם אמירה". הראשון "שלוש כוסות תה" שכתבו גרג מורטינסון ודיוויד אוליבר רלין. (מאנגלית: מרב מילר) הספר יצא לאור בעברית ב 2008 , וב 2009 יצאה לו מהדורה נוספת מתוקנת. הספר מספר לנו על גרג מורטינסון, מטפס הרים אמריקני שאחרי שנכשל במשימתו לטפס על K2 , פסגת ההר השני בגובהו בעולם, החליט להתמודד עם פסגות קשות ממנה והקים עד היום עשרות בתי ספר לילדים, ובעיקר לילדות, בפקיסטן ובאפגניסטן.
.jpg)
הספר השני, "הרים מעבר להרים" שכתב זוכה פרס פוליצר טרייסי קידר (כן, ההוא שכתב את נשמתה של מכונה חדשה הנפלא) בתרגומה של מרב מילר. הספר מספר על פול פארמר סטודנט לרפואה ואנתרופולוגיה שביקר בהאיטי, ולנוכח המצוקה הנוראה שם הצליח תוך כדי לימודיו להקים בית חולים משוכלל שאינו דורש תשלום מחולים שאין ידם משגת לשלם, וכאלה הם כמעט כל החולים. קשה לכתוב על סיפורים כאלה בלי לגלוש לקלישאות כמו "מעורר השראה", "מעבר לכל דמיון" ועוד. אך באמת ובתמים, בקריאת הסיפורים הללו אתה נדהם מיכולתו של איש אחד, להניע ולהוביל שינוי בתוך האוקינוס של הסבל המקיף אותו.
ספר אחר עם אג'נדה הוא ספרו של יונתן זקס "לרפא עולם שבור – החיים כקריאה לאחריות" (מאנגלית: צור ארליך, הוצאת מגיד) הרב יונתן זקס הוא הרב הראשי של בריטניה, ועשה ספרים הרבה. מתוכם תורגמו כמה לעברית. ספרו של הרב זקס נכתב אל הגויים, כדי שיראו את המאור שבתורתנו הקדושה, וכעת הוא תורגם לעברית למטרה דומה. הספר הוא מז'אנר הדרשות. דהיינו דיבור על 
"היהדות" משל הייתה אחידות קוהרנטית לכל התקופות מאברהם אבינו ועד הרבי שליט"א, יחד עם סיפורי מעשיות צדיקים ושאר ישרי דרך. בתוך כל המקורות שהוא מציין ישנם גם שאינם בני ברית, פילוסופים וסופרים וגם כמה סרטי קולנוע, יחד עם ניים דרופינג של חשובי עולם. הרעיון המרכזי של ספרו הוא שהיהדות מחנכת ומחייבת לאחריות אישית. לי מפריעה התעלמותו מהמימד הפוליטי של האחריות החברתית. אפשר לדבר הרבה על סיוע לחלשים ולנדכאים בחברה, אבל חשוב וצריך לדבר על אחריות חברתית מעבר לרחוב הסמוך. הרחבתי על כך בביקורתי על ספרו "לכבוד השוני – כיצד נוכל למנוע את התנגשות התרבויות". עוד נקודה, לא מרכזית אך מטרידה, היא השבחים המופלגים שהוא מעניק לחולים הנוטים למות המקבלים את גורלם במאור פנים ומשמחים כל לב. לי נראה שזו דרישה גבוהה מדי לחולים, והיא נתפסת (אצלי לפחות) כרצון של הבריאים שעובדת המוות הקרב, ובכלל כל סבל המחלה לא יעיק עליהם יותר מדי. טוב חולה מחייך ומשלים עם מר גורלו מחולה נרגן רוטן ואומלל, זה כל כך הרבה יותר נוח. אני איני מורגל בז'אנר בו נכתב הספר, אותו כיניתי "ז'אנר הדרשות". אני מבכר טיעונים ונימוקיהם ולא רצף כזה של טענות סיפורים נוגעים ללב שקשה להתעלם או להתנגד אליהם, אך לא ברור איזה אמת הם מייצגים. כל חושי הביקורתיים מתעוררים כשמדברים על ה"יהדות" ומוסר הנביאים שלה ומתעלמים מכך שהנביאים בעצמם מחו נגד "היהדות" של זמנם, ובכלל בוחרים באופן סלקטיבי ציטוטים מה"יהדות" ומתעלמים מאחרים, אך עם זאת, הוא בוודאי עדיף מאלה המטיפים לשנאת האחר בשם אותה יהדות ממש.
ספר נוסף, האוחז באג'נדה משלו הוא "לאכול בעלי חיים" שכתב ג'ונתן ספרן פויר (מאנגלית: נעמי כרמל הוצאת כנרת זמורה ביתן) , למעשה הספר הוא יותר על "לא לאכול בעלי חיים". ספרן פויר הוא סופר, והספר אינו ספר עיון במובן הרגיל של המלה, או כתבה עיתונאית אלא שילוב של הכל ביחד. מחשבות, ראיונות, והתגנבות בסתר לילה לחוות תעשיתיות לגידול בעלי חיים למאכל. פויר, שהיה צמחוני לא עקבי שנים רבות, החליט עם לידת בנו הבכור לצאת למסע ולגלות את קורות חייו של האוכל לפני שהוא מגיע לצלחת. ספרן פויר מוחה על תעשיית המזון בה בעלי החיים מנוצלים עד כלות, וחייהם הקצרים עוברים עליהם בסבל נורא, והם מתים מיתה משונה.ומתאר באופן מפורט למדי את דרכי ה"עיבוד" וה"ייצור" של מפעלי בשר הפועלים ב"יעילות מקסימלית". הוא יוצא נגד השתלטות התאגידים על החקלאות המסורתית, ותוהה על ההצדקות שבני אדם מספקים לעצמם ביודעם כי הארוחות שהם אוכלים כרוכות בהתאכזרות רבה לחיות, ניצול של משאבים בלתי מתכלים וייצור זבל בכמויות ענק. לינדה מקרטני טענה כי "אם לבתי מטבחיים היו קירות שקופים, כל העולם היה הופך לצמחוני". היא טעתה, כמובן. אנשים הם אנשים. אתמול, צפיתי בערוץ כלשהו בלווין, בתכנית על אוכל סיני. "איך מכינים ארוחה סינית" קראו לתכנית וחשבתי שזו תהיה תכנית על מתכונים עם איזה אהרוני בגרסה אמריקאית. ולא היא, התכנית עסקה באוכל התעשייתי. המנחה היה להוט לגמור את התכנית ולשבת לאכול, וליקק בשפתיו כל הזמן. כשהגיעו לקטע המסביר איך מכינים ברווז בנוסח פקין, הוא הלך לראות "איפה גדלים כל הברווזים שחייהם מוקדשים לארוחות שלנו." לא הראו שם שחיטה, כמובן. אבל המראה של קופסת פלסטיק גדולה וסגורה מלאה וצפופה באפרוחים צהבהבים היה די חד משמעי. המנחה המשיך להתלהב גם מול ערימת הברווזים השחוטים. אני לא יודע על כמה אנשים השפיע הספר של פויר. ספרן פויר הוא כותב מוכשר, ואת הקירות השקופים הוא מצליח להעביר בדרך מושכת לקריאה, משכנעת לעתים. כדאי, כמו כל דבר, לקרוא באופן ביקורתי. אני כשלעצמי בעד הצמחונות.
עוד ספר, שהמלה "מעורר מחלוקת" היא לשון המעטה משמעותית לגביו, הוא הספר "מוסר הלכה למעשה" שכתב פיטר סינגר. הספר יצא לאור ב 1979 וב 1993 יצאה מהדורה שניה, מורחבת שתורגמה לעברית בשנת 2003 .(מאנגלית דבי אילון. סדרת "בְּדִיּוּק" הוצאת מאגנס) סינגר הוא פילוסוף העוסק במוסר. כפי שמספרת במבוא ידידתי מרב רוזנטל –מרמולשטיין (שערכה את הספר ואת הסדרה) סינגר הותקף בעקבות הרעיונות שהוא מציג, גם באופן פיזי ממש, ובמקומות לא מעטים נמנעה ממנו האפשרות להופיע ולדבר. סינגר מבקש לדון ב"יישומי מוסר הלכה למעשה", רוצה לומר לא עיונים תיאורטיים סתם אלא סוגיות רלבנטיות לכל אחד המשפיעות על החלטות הקשורות לחיי היום יום. הנושאים בהם הוא עוסק קשים ומורכבים. הוא מדבר על "הזכות לחיים" על המתוות חסד של חולים כרוניים וגם של תינוקות חשוכי מרפא. הוא מדבר על זכויות בעלי חיים (סינגר נחשב מחלוצי השיח אודות זכויות בעלי החיים וספרו "שחרור בעלי החיים" נמכר בתפוצה רחבה) וטוען בגנות המתת בעלי חיים לצורך אכילה. הוא מדבר גם על החובה לסייע לאדם במצוקה, ועל מהגרי עבודה ופליטים, איכות הסביבה ובכלל מדוע על האדם להיות מוסרי. לא קל להתווכח עם פילוסוף, אך לזכותו יאמר שהוא כותב בבהירות ומנמק כל טיעון, תוך שהוא מציג גם את חסרונותיו של הטיעון. כפי שכותבת רוזנטל –מרמולשטיין :
פילוסופים אנליטיים ממעטים לקיים דיונים רחבי יריעה בהיסטוריה של רעיונות ולהתעכב על מדעי הרוח והחברה (תרבות, ספרות, אנתרופולוגיה, פסיכואנליזה); הם חותרים לאובייקטיביות ומרבים להתעניין במתמטיקה ובמדעי הטבע כמו גם לשאוב מהם השראה במסגרת הדיון בערכים. כתביהם אינם צוברים כוח שכנוע דרך הכרזות דרמתיות או פיוטיות, אלא בזכות הגיוֹניוּת – הודות לטיעונים סדוּרים בעד ונגד עמדות. וסגנונם חף מערבסקות: הוא מתאפיין בלשון נזירית וברורה, בשיטתיות, ביסודיות, בְּדִיּוּק.
במובן זה סינגר הולך בדרך אחרת לחלוטין מזו של ספרן פויר ובכלל מזאת של שוחרי צמחונות רבים. הקירות השקופים או האטומים של בית המטבחיים אינם משנים דבר למי שחושב באופן אנליטי. גם ההפרדה בין תעשיית משחטות לאיכר חביב באוברול ג'ינס וחולצת משבצות מאבדת במידה רבה את תוקפה. למרות הערכתי הרבה לסגנון המדויק והבהיר שלו, מיקוד הדיון באדם הפרטי הוא בעייתי. חסרה לי כאן, כמו בספרו של יונתן זקס המסגרת החברתית הכוללת, וראיית משמעות ההחלטות וחלופותיהן על ניהול החברה הכללית. כדאי, כמו כל דבר, לקרוא באופן ביקורתי. אני כשלעצמי בעד הצמחונות, כבר אמרתי.
רוב תודות על ההתייחסות לסינגר.
כדאי להוסיף שסינגר מתאר בפרוטרוט את הנעשה במשקים חקלאיים, במשחטות ומאחורי דלתות המעבדה. יתר על כן, הוא אינו מסתפק בתיאורים ובטיעונים. הוא תמיד עסק גם בפעילות מחוץ לאקדמיה, כולל התמודדות על תפקיד בשדה הפוליטי.
עניין אחר. אתה טוען שדיונו של סינגר בצמחונות מתמקד באדם הפרטי, "חסרה לי כאן, כמו בספרו של יונתן זקס המסגרת החברתית הכוללת, וראיית משמעות ההחלטות וחלופותיהן על ניהול החברה הכללית."
סינגר מציג לפחות שני נימוקים גלובליים לטובת צמחונות. הראשון נוגע להגנת הסביבה, והוא מתמקד בטענה שתעשיית הבהמות למאכל אחראית לחלק ניכר מגזי החממה. הנימוק השני נוגע לעוני בעולם. סינגר כותב שהארצות העשירות משתמשות ברוב התבואה כדי להזין בעלי חיים, כלומר הן הופכות אותה לבשר, לחלב ולביצים; אילו חילקו את התבואה הזו לנזקקים, הן היו מעבירות את הרעב מן העולם. במילים אחרות, הרעב בעולם אינו נובע ממחסור במשאבים, אלא מאי-צדק בחלוקתם. זהו נימוק כבד משקל לטובת צמחונות, והוא בלתי מוכר יחסית לשאר הנימוקים (פגיעה בבעלי החיים, בבריאות ובסביבה).
ומי יגדל את התבואה שיחלקו לנזקקים? האם התבואה הזו היא משאב טבע שצומח מעצמו? או שיש אנשים שעמלים כדי לגדל אותה? ואם כך, היכן הוא חוסר הצדק? ובדרך אגב, גם הבשר, החלב והבצים משמשים להזנת בני אדם.
זה לא שאני מתנגד לעזרה של העשירים לנזקקים, אבל הצפייה שחלק אחד של האנושות יחזיק על גבו את החלק האחר, כפתרון של קבע, הוא לא מעשי וגם לא צודק. הרבה יותר הגיוני, שהנזקקים יפסיקו להיות נזקקים ואולי הם צרכים לקבל עזרה לשם כך.
מר"מ יקרה – תודה על ההערה.
הרצל – לא הבנתי את דבריך, או למצער את ההקשר. אשמח אם תסביר.
חשבתי שזה ברור מהתוכן, הגבתי למשפט בתגובה של מר"מ: "אילו חילקו את התבואה הזו לנזקקים, הן היו מעבירות את הרעב מן העולם." שומעים את הטענה הזו לא אחת מאנשים שבהתלהבותם להצדיק את האידיאולוגיות שלהם נתפסים לסיסמאות.
כל מה שצריך הוא שבארגנטינה למשל, יפסיקו לאכול בשר ובדרך פלא, כל התבואה ששימשה להזנת בעלי החיים תגיע לאזורי משבר באפריקה. האם אוכלי הבשר לשעבר לא יצטרכו להשלים את התזונה שלהם על ידי צריכת גידולים אחרים? ומה על מגדלי התבואה עצמם? האם הם לא צריכים להתקיים ממשהו? אם לא יהיה שוק לתבואה שלהם, סביר להניח שיפנו לעיסוקים אחרים וכמות התבואה תקטן.
אפשר גם לשאול: מדוע החברות שסובלות ממחסור במזון לא מגדלות את המזון שהן צריכות לו? אני מניח שיש לכך כל מיני תשובות.נדמה לי שהעובדה שבצד השני של כדור הארץ יש אנשים שאוכלים בשר היא לא אחת מהן.